שווה להשקיע בצעירים בסיכון

לארגונים אין יכולת לספק רשת ביטחון כלכלית - זהו תפקידה ואחריותה של המדינה

רעיה לוי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
רעיה לוי

ליאת (שם בדוי), בת 22, לא תמשיך את לימודי ההוראה במכללת בית ברל בשנת הלימודים הבאה.

ולמה זה צריך לעניין מישהו? כי ליאת, כמו 120 אלף צעירים נוספים בישראל בגילי 18–25, היא מה שמכונה "צעירה בסיכון". בגיל 9 היא הוצאה מביתה בעקבות אלימות במשפחה ונשלחה לפנימייה. בגיל 18 היא התגייסה, השלימה שירות צבאי מלא כחיילת בודדה, ויצאה אל החיים האזרחיים. בעזרת סיוע מאחד הארגונים המלווים צעירים בסיכון, הצליחה להשלים בגרויות ולהתקבל ללימודים אקדמיים.

אך ליאת חיה במצב שברירי, וכל תנודה קלה עלולה להרוס את התהליך. עליה לכלכל את עצמה, לדאוג להוצאות דיור ומחיה, לממן חלק מהלימודים שלה. זאת, בשעה שהיא יכולה לעבוד במשרה חלקית בלבד. כל הוצאה בלתי צפויה, כמו טיפול שיניים, חוב ישן לחברת הסלולר — עלולה להרוס את מה שנבנה בעמל רב ולהפוך לבעיה קיומית. הנה לכם ה"סיכון".

בזכות מלגה, ועבודה בניקיון בסופי שבוע הצליחה ליאת להתקיים ולסיים בהצלחה את השנה הראשונה. ואולם בשנה הבאה לא תשוב ללימודים. העול הכלכלי הכריע אותה, והיא החליטה לקחת פסק זמן כדי ליצור לעצמה רשת ביטחון כלכלית בסיסית, וכבר אין לדעת אם ומתי תחזור למסלול. למה זה מתסכל במיוחד? מפני שעד גיל 18, השקיעה המדינה בליאת כ–500 אלף שקל. אז, ברגע אחד, נחתך הסיוע. למעט המשכורת הצבאית, לא קיבלה ליאת כל סיוע ממשלתי. כך עלולה השקעה של מיליונים בליאת וחבריה לרדת לטמיון.

גיל 18 הוא קו פרשת המים עבור צעירים אלה. עד אליו, דאגה המדינה לכל מחסורם. לאחריו, הם יוצאים לבד למאבק ההישרדות של חייהם. צעירים שיסיימו את המעבר הקריטי מנערות לבגרות בהצלחה יתרמו תרומה כלכלית עצומה למדינה. לפי תחשיב מינימלי, אזרח בעל השכלה תיכונית מעביר לקופת המדינה 20,263 שקל בכל שנה, כמסים ישירים ועקיפים. אזרח בעל השכלה על־תיכונית, אקדמית או מקצועית, מעביר למדינה 56,178 שקל באותו פרק זמן. כלומר הרווח הכספי הנומינלי הישיר מכל צעיר בסיכון, שמתאפשר לו לרכוש השכלה על־תיכונית, הוא 1.26 מיליון שקל במהלך שנותיו בשוק העבודה (כך לפי המחקר "מה יוצא למדינה מזה", של אנדה ברק־ביאנקו).

רוב הצעירים במצבי סיכון מקיימים את עצמם, ובונים במו ידיהם חיים ועתיד, מה שחסר להם הוא רשת ביטחון, שתמנע מהם ליפול ושתגן עליהם ברגעי משבר. חלק מסוים מהרשת הזאת מנסים לספק ארגונים המלווים צעירים בסיכון, שנכנסו אל הוואקום שנוצר עם סיום התמיכה הממשלתית בגיל 18. עם זאת, לארגונים אין יכולת לספק רשת ביטחון כלכלית. זהו תפקידה ואחריותה של המדינה.

בשנים האחרונות החלה המדינה לפעול לתיקון המצב, בין היתר בסיוע בשכר דירה ובמענים לחלק ממצבי החירום, אך זוהי רק תחילת הדרך. במאמץ קל ובחלוקת משאבים חכמה יכולה המדינה לאפשר לצעירים לעבור את התקופה המורכבת הזאת בהצלחה: מלגות קיום ללימודים גבוהים, הרחבת ההכשרה המקצועית ועזרה בהשמה לעבודה הן רק כמה מהאפשרויות. אם המדינה תרים את הכפפה הזאת, היא תקיים לא רק את חובתה כלפי האזרח המוחלש, אלא גם תבטח את השקעתה בו לאורך השנים, ותדאג לקבל אותה בחזרה.

הכותבת היא מנהלת פורום הארגונים למען צעירים בסיכון

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker