להתאים את חוק הגנת הפרטיות לדיגיטל - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

להתאים את חוק הגנת הפרטיות לדיגיטל

יש צורך דחוף לחדד תפישת פרטיות דיגיטלית-וירטואלית, שתוכל לתת מענה למקרים שאותם אי אפשר להשוות לפנקסי נייר שנשכחו

תגובות
הגדרות פרטיות מחשב נייד

באחרונה נדרש בית המשפט העליון לבחון אם מעביד שחיטט והעתיק תכתובת מתיבת אי-מייל פרטית (למשל ג'ימייל) של עובד, פגע בזכות העובד לפרטיות.

בהליך דרמטי למדי המתנהל בימים אלה בבית המשפט המחוזי, טענה חברת יהב חמיאס טכנולוגיות כי עובד שהועסק כמנהל בחברה שימש בתקופת העסקתו "סוס טרויאני", כלומר, בפשטות, גנב והעביר מידע על פעילותה העסקית של החברה - לקוחות, ספקים, הזדמנויות עסקיות וקשרים - למיזם השייך לבנו. להוכחת טענתה צירפה החברה העתקים של עשרות הודעות מתיבת המייל הפרטית של אותו מנהל. לטענת החברה, היא השיגה את ההודעות כשעובד אחר נתקל באופן מקרי וחד־פעמי בתיבת המייל פתוחה על מסך המחשב ששימש את המנהל, שעה שבא להכשיר את אותו מחשב לשימושו של עובד אחר בחברה. האם מוצדק לדרוש את פסילת התכתובות האלה מלשמש כראיה בנימוק של פגיעה בזכותו של המנהל לפרטיות? בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לפסילת הראיות, ועל כך הוגש ערעור לבית המשפט העליון.

השופט נעם סולברג פנה לבחון אם אכן נפגעה זכותו של העובד לשעבר לפרטיות, בעודו מצויד בארגז כלים מיושן בדמות חוק הגנת הפרטיות מ-1981 והתקדים שקבע בית הדין הארצי לעבודה ב-2011 בעניין איסקוב, שלפיו אסור למעביד לעקוב אחר מיילים חיצוניים של עובדים ללא צו בית משפט. למה דומה השארת תיבת מייל פרטית פתוחה, שואל השופט סולברג, ועונה: לאדם המשאיר את יומנו האישי בנכס שהושכר לו. השארת היומן האישי, חומר שהפרטיות בו ברורה גם אם הנכס אינו בבעלותו של כותב היומן, אינה מלמדת על הסכמת כותב היומן שמישהו יעיין בו. הגיוני יותר להניח, פוסק סולברג, שמדובר בשכחה ולא בהסכמה לחיטוט על ידי זרים.

החידוש בפסק הדין הוא בדיוק בנקודה הזאת. השופט סולברג קובע כי אם ראיות מושגות באמצעות חדירה מכוונת לחשבון מייל של הזולת או באמצעות עיון מכוון בתכתובות מייל שהושארו על שרת המחשב, אין הן קבילות כראיה בהליך אזרחי. עם זאת, אם הראיות הושגו עקב חשיפה מקרית, פאסיבית ובתום לב, אפשר לקבל אותן בהתאם לבחינה של נסיבות המקרה ולהגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות.

פסק הדין מציף שוב את היעדר התאמתו של חוק הגנת הפרטיות שלנו לעולם דיגיטלי. כשבית המשפט שואל את עצמו היכן הפגיעה בפרטיות, הוא קובע שמדובר בסעיף 2(5) לחוק, העוסק בהעתקת "תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום או שימוש בתוכנו בלי רשות מאת הנמען או הכותב". עד כמה שההשוואה בין תיבת ג'ימייל של עובד ליומן נייר שנשכח בדירה שכורה היא שובת לב, למה יושווה חשבון ג'ימייל שאליו מועברות בכוונה (ואולי אפילו באישור מקום העבודה) תכתובות מכתובת המייל הרשמית של מקום העבודה, ושממנו מנהל העובד את כל התכתובת שלו - פרטית ומקצועית כאחת? ולמה נשווה תכתובת וואטסאפ שהעובד מנהל באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שקיבל ממקום עבודתו? ואולי בכלל העובדה שחשבון הג'ימייל הפרטי פתוח וזמין כל העת על גבי המכשיר הנייד שקיבל ממקום עבודתו מתירה למעביד לחטט בה כל אימת שהוא נתקל בה באופן מקרי, כשעובד יוצא לרגע ומשאיר את הנייד על השולחן?

החיסרון בפסק הדין הוא בכך שאין בו תפישה מגובשת המתמקדת במהות הזכות לפרטיות ללא קשר לטכנולוגיה שבה משתמשים. ההשוואה היא כל הזמן לעולמות פיזיים, בעוד יש צורך דחוף לחדד תפישת פרטיות דיגיטלית־וירטואלית, שתוכל לתת מענה למקרים שאותם אי־אפשר להשוות לפנקסי נייר שנשכחו.

ד"ר שוורץ אלטשולר היא ראש התוכנית לדמוקרטיה בעידן המידע במכון לדמוקרטיה. עו"ד ארידור הרשקוביץ
 היא חוקרת במכון



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות