משרד החינוך משמר את 
הדיקטטורה של האוניברסיטאות

במסווה של דירוג שכר לאקדמאים, פועל במשרד החינוך גוף רגולטורי שבוחן ומעריך תארים בניגוד לאמנות בינלאומיות וללא שקיפות - והכל כדי לשמר את כוחו של הממסד האקדמי ולהעשיר את קופת המדינה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
השר בנט מועד במסדרונות בדרכו לישיבת ממשלהצילום: אלכס קולומויסקי

מהפכת המידע והקצב המואץ של העברתו ברחבי העולם משנה את דפוסי ההתנהגות ואת ההרגלים של מרבית אוכלוסיית העולם. השינויים המהירים מעמידים בפני ארגונים אתגרים מגוונים, ורבים מהם עושים מאמצים כדי להתנגד לשינויים, בעיקר כדי לשמר את כוחם. הבעיה מתחילה כשעל מזבח שימור כוח זה מוקרב גם חופש הבחירה של אזרחי ישראל.

דוגמה טובה היא תחום ההשכלה הגבוהה בעולם בכלל ובישראל בפרט. בשנים האחרונות התחילו מוסדות השכלה גבוהה רבים לחבר (באמצעות טכנולוגיה) בין הביקוש לידע להיצע באוניברסיטאות באמצעות למידה מרחוק. מיליוני סטודנטים בעולם לומדים בשיטה מוכרת וחדשנית זו, וקיבלו תארים אקדמיים בלי לעזוב את ביתם. האוניברסיטאות המובילות בעולם השקיעו ומשקיעות משאבים רבים כדי לפתח את היכולות הללו, מתוך הבנה שזהו עתיד ההשכלה הגבוהה. ואולם הדרך של ישראל והממסד האקדמי בה להתמודד עם המצב החדש מתאפיינת בניסיונות לעצור את המהפכה העולמית.

בניגוד לישראל, אוניברסיטאות ברחבי העולם מאפשרות ואף מעודדות בעלי תואר שני במוסד מוכר להמשיך את לימודיהם לתואר שלישי. הקשיים שמערימה ישראל דוחפים לא פעם רבים להמשיך את לימודיהם באוניברסיטאות בחו"ל. אקדמאים רבים שאינם יכולים להרשות לעצמם לעצור את חייהם או להתגורר כמה שנים בחו"ל בוחרים, כמו רבים בעולם, בלמידה מרחוק - אפשרות איכותית לא פחות.

במקרה זה מורגשת נחת זרועו של הממסד, המבקש לשמר את כוחו. לצורך כך פועל במשרד החינוך רגולטור חדש: "הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל". השם "הערכת תארים" מקורו בסילוף והטעיה. לפי אמנת ליסבון, אמנה בינלאומית שישראל חתומה עליה, תואר אקדמי מוכר ומאושר אך ורק על ידי המדינה שבה הוא פועל, וההסכם מחייב את כל המדינות החתומות על האמנה. המשמעות היא שאין בסמכותה של ישראל שלא להכיר בתואר אקדמי מוכר מחו"ל (שאושר על ידי המועצה להשכלה גבוהה המקומית).

סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון, ב-2013צילום: אליהו הרשקוביץ

במשרד החינוך מצאו דרך שבה ניתן "לפקח" על התארים - באמצעות הכיס. הגף הוא שזה שיכריע אם המוסד האקדמי מוכר לצורך דירוג שכר של הלומד בו. כך נהפך בהדרגה הגף לרגולטור־על, שמכיר (או לא) בתארים אקדמיים ומחליט למי מגיעה תוספת שכר ולמי לא, על פי קריטריונים עמומים.

זאת ועוד, במקום להבהיר שכפי שגרמניה אינה יכולה להורות לאזרחיה כי היא אינה מכירה בתואר מאוניברסיטת תל אביב, כך גם ישראל אינה יכולה לעשות זאת. אם בגרמניה היו עושים זאת, היינו זועקים על אפליית יהודים. אותו יציר כלאיים שקם במשרד החינוך כדי לחסוך כסף לקופת המדינה, וכל סמכותו היא בכך, אינו מבהיר זאת. וכך, תחת מעטה ערפילי של כללים, לא מבהירים (ככל הנראה לא במקרה) במשרד החינוך עובדה ברורה זו: הכרה בתואר לצורכי דירוג שכר לעובדי מדינה שונה בתכלית מהכרה בתואר מבחינה אקדמית.

שר החינוך בנט בביקור במרכז למידה, חמד"עצילום: מוטי מילרוד

קרן האור במקרה זה היא המגזר הפרטי, שבו לגף אין שליטה. כל אדם בעל תואר אקדמי מחו"ל, שקיבל אותו ביושר באוניברסיטה מוכרת, רשאי לשאת אותו בגאווה, ככל בעל תואר דומה אחר. כל ניסיון לטעון אחרת - לא יצלח. זוהי מגבלת הכוח הממסדית. זהו גם המקום לאופטימיות. לא ניתן לעצור את הקדמה ואת מגוון האפשרויות להעמקה והרחבת הידע.

הכותב הוא עורך דין 
ודוקטורנט במשפטים

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker