יוהן אטלן

בדיונים הרבים שנערכים בחודשים האחרונים במערכת הביטחון על מעבר בסיסי צה"ל לנגב, מדברים המשתתפים על השפעת מערכות החינוך, התרבות והתעסוקה באזור על החלטתן של משפחות אנשי צבא הקבע להגר ממרכז הארץ דרומה.

סקר שערכה מועצת הנגב השנה מוכיח גם כי השיקול המשפיע ביותר בעד המעבר למגורים בנגב הם מחירי הדיור הנמוכים בהשוואה למחירי הנדל"ן במרכז.

בית חולים סורוקהצילום: עופר וקנין

ואולם, מעט מאוד תשומת לב ניתנת לשאלת האיכות, הזמינות והמוכנות של המערכות הציבוריות בנגב, ובראשן שירותי הבריאות שהנגב יכול להציע בשנים הקרובות לבאים בשעריו. דו"ח שערך פרופ' דב טשרניחובסקי, ונכתב על ידי נציגים של הרשות לפיתוח הנגב ואוניברסיטת בן־גוריון בנגב, קבע כי צפויים להגיע לנגב כ–300 אלף איש בחמש השנים הקרובות, ובהמשך מדובר על כך שעד 2025 אוכלוסיית הנגב תהיה כמיליון תושבים. מי בדיוק ערוך ומוכן לשרת רפואית את כל האנשים האלה?

כבר כיום, בית החולים היחיד המשרת את כל אוכלוסיית הנגב דרומית לאשקלון בואכה אילת — המרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע — לא מסוגל לטפל כנדרש בכל הבאים בשעריו ונזקקים לשירותיו.

זאת הרי הסיבה העיקרית שבגללה המליצו כבר לפני חמש שנים, בתוכנית מטרופולין באר שבע של משרד הפנים, על הקמתו לאלתר של בית חולים שני בנגב כדי להיערך לבאות.

כבר בדו"ח, שהתפרסם זמן קצר לאחר ההחלטה להקים בית חולים חדש בדרום, נקבע כי שיעור המיטות בסורוקה הוא 1.5 מיטות לאלף איש, בעוד במחוז חיפה, המאכלס את אותו מספר אנשים, יחס המיטות הוא 2.4 לכל אלף איש. כפי שמתואר לעיל, הפער הזה ככל הנראה רק ייגדל וילך.

על כן, ועדת אפק לתכנון המענה לרפואה בנגב, שהתכנסה בתחילת 2014 וישבה על מדוכת מצוקת האשפוז בנגב, קבעה כי על משרד הבריאות להקצות לאלתר 280 מיטות חדשות למרכז הרפואי סורוקה, כדי לנסות ולהתמודד עם העומסים הרבים של בית החולים. בספטמבר 2014 החליטה המדינה משיקוליה היא לצמצם את מספר המיטות הנחוצות בסורוקה ל–118 מיטות.

אלא שבדיקה שערכנו במועצת הנגב מול סורוקה ומול הפקידים הרלוונטיים במשרד הבריאות העלתה שבניגוד להצהרות החגיגיות של המשרד, הסכומים למימון מספר זה של מיטות בסורוקה לא הגיעו אל בית החולים. לא מניה ולא מקצתיה.

לכך יש להוסיף את המשבר הגדול של הרפואה הקהילתית בדרום. בדיקות שערכנו במועצת הנגב עם ועד רופאי הקהילה בדרום, העלו שוב ושוב כי העומס המוטל על רופאי הקהילה בדרום גדול פי שניים מאשר העומס שמוטל על עמיתיהם במרכז. מה גם שישנו חשש גדול בקרב ועד רופאי הקהילה שחלק גדול מהרופאים הפועלים בדרום כיום הם עולי ברה"מ לשעבר, שהגיעו ארצה בגל העלייה הגדול של ראשית שנות ה–90, ובימים אלה פורשים בהמוניהם לפנסיה. למצוא להם מחליפים מקרב הרופאים הצעירים זאת משימה קשה עד בלתי־אפשרית. מעטים הרופאים הצעירים הבוחרים ברפואה הקהילתית בדרום.

בנוסף, בוועד רופאי הקהילה מודאגים שצה"ל עצמו, תוך כדי מעברו דרומה, שואב לשורותיו לא מעט מטובי הרופאים המשרתים בקהילה בדרום. הוא מציע להם שירות מרתק, מטופלים חסונים ותנאי שכר ושירות טובים בהרבה ממה שמציעה מערכת הבריאות, כמו גם מסלול קידום ראוי ומפתה.

האבסורד זועק לשמים: מעבר צה"ל לנגב, ובייחוד יחידות חיל הרפואה — אולי בלי משים — מוסיפים קושי על העומס הקיים ממילא על מערכת הבריאות בדרום.

הגיעה העת שהטיפול במעבר צה"ל לנגב לא יעסוק רק במה שטוב, נחוץ וחיוני להגשמת המשימות של המערכת הצבאית, אלא גם יביא בחשבון את צורכי האוכלוסייה החיה בנגב ומשוועת לצמצום וחיסול פערי התשתית — גם בתחום מערכת הבריאות.

הכותב הוא מנכ"ל מועצת הנגב

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker