חוסר השקיפות של קופת הרשות המקומית

כך, חוסר השקיפות בדו"חות הכספיים של הרשויות אינו מקרי, והוא נותן לשלטון המרכזי יד חופשית לנעשה בשלטון המקומי - מתחת לרדאר של הביקורת הציבורית

זיאד אבו חבלה
זיאד אבו חבלה

באחרונה פירסם משרד הפנים את המלצות ועדת עמרני, שבחנה את שיטת הדיווח הכספי בשלטון המקומי. המלצות אלה הן לא רק בגדר חיסול של המלצות ועדת ברנע, שדגלה בשיטת הדיווח על בסיס צבירה, והיו אמורות להיכנס לתוקף אלמלא המלצות ועדת עמרני, שקבעה כי שיטת הדיווח הכספי בשלטון המקומי תישאר שיטת המזומנים המתוקנת. ההמלצות מהוות פגיעה קשה ומכוונת בשקיפות ובגילוי הנאות, שמהווים עקרון בסיס בדיווח בשלטון המקומי. ישלה את עצמו מי שחושב כי חוסר השקיפות בשלטון המקומי הוא אקראי ואין לשלטון המרכזי יד מכוונת בו.

שיטת הדיווח הכספי בשלטון המקומי מושפעת מיחס שלטון מרכזי־שלטון מקומי — כך שככל שיחס זה ריכוזי יותר, כפי שהוא בישראל, שיטת הדיווח מפותחת פחות והשקיפות בה נמוכה יותר. הדבר הביא לידי כך שהדו"חות הכספיים של הרשויות המקומיות איבדו את הרלוונטיות שלהם בקרב חלק גדול מציבור משתמשי הדו"חות. למעט משרד הפנים, שמשתמש בדו"חות ככלי בקרה והענשה, מטעמי העמקת הריכוזיות, צרכני הדו"חות העיקריים — הבנקים — אינם מסתמכים דווקא על הדו"חות הכספיים לצורך מתן אשראי לשלטון המקומי, למשל, ולשם כך הם כבר פיתחו מודלים משלהם.

שיטת הדיווח החשבונאי הנהוגה בשלטון המקומי היא שיטת המזומנים המתוקנת. לפי שיטה זו, הדו"חות הכספיים של הרשות נרשמים בשונה מכללי חשבונות מקובלים בנושאים מהותיים, ומהווה מעין פשרה בין בסיס צבירה לבסיס מזומן, ולפיה ההכנסות נרשמות על בסיס מזומן וההוצאות על בסיס מצטבר. שיטה זו יוצרת עיוות מובנה בהצגת הדו"חות, שבנויים על עיקרון ההקבלה בין ההכנסות להוצאות. כך הדו"חות אינם מבטאים את העיקרון של הסטנדרט הכפול, כפי שנקבע בפסק דין הבנקאים, שלפיו על הדו"חות לעמוד בשני מבחנים — מבחן עקרונות חשבונאיים מקובלים, ומבחן הגילוי הנאות על מצב העסק ותוצאות פעולותיו.

ואולם, ועדת ברנע המליצה לאמץ באופן עקרוני את כללי החשבונאות החלים על מוסדות ללא כוונת רווח בשינויים המתחייבים, הדוגלת בשיטת דיווח על בסיס צבירה מלא, שלפיה הכנסות והוצאות נרשמות עם היווצרותן בהקבצה מלאה. לקראת בדיקת ההשלכות העלולות להיגרם כתוצאה משיטה זו, משרד הפנים ביצע פיילוט בשיטת הדיווח המצטבר בכ–30 רשויות מקומיות, ומ–2009, לאחר בחינת ממצאי הפיילוט, קבע כי כל הרשויות יעברו לרישום על בסיס צבירה מלא.

אם לא די בכך, משרד הפנים עצמו, בחוזר מנכ"ל מ–2008 בעניין בדיקת המעבר לשיטה לפי ברנע, ציין כי אופן הרישום לפי שיטת המזומן המתוקנת יוצר עיוותים רבים בהצגת תוצאות פעילותה של הרשות המקומית. אם כך, מה רע בהמלצות ברנע? ולמה נזכר משרד הפנים דווקא בתקופה זו במינוי ועדה בראשותו של מנכ"ל המשרד היוצא, ד"ר שוקי עמרני?

לפי דו"ח מבקר המדינה מ–2013, הרשויות המקומיות הציגו בדו"חות הכספיים ל–2012 גירעון מצטבר בתקציב הרגיל בסך כ–4.13 מיליארד שקל. המבקר עמד על העיוות שיוצרת שיטת הדיווח על בסיס מזומן מתוקן, שבו מוצג עומס המלוות בסך כ–13.91 מיליארד שקל, כנתון בדו"ח הכספי, אך לא נכלל בחישוב הגירעון. המעבר לשיטת הדיווח על בסיס צבירה מבליט את המציאות הקשה של הגירעונות האמיתיים של הרשויות — תמונה שבחר משרד הפנים לא להראות ולברוח ממנה, על ידי חבל ההצלה של הוועדה בראשות מנכ"ל המשרד עצמו.

וכך, חוסר השקיפות בדו"חות הכספיים של הרשויות אינו מקרי, והוא נותן לשלטון המרכזי יד חופשית לנעשה בשלטון המקומי, מתחת לרדאר של הביקורת הציבורית. המקרה הבולט הוא עיריית טייבה, שנכנסה להקפאת הליכים לאחר ועדה ממונה מטעם משרד הפנים, שכשלה בניהולה, ועד היום משרד הפנים מסתיר מהציבור את הדו"חות הכספיים שלה.

חוסר השקיפות בשלטון המקומי בולט אף בדו"חות הכספיים שאינם מפורסמים לציבור, כמו הדו"ח "המפורט" שבודק את התנהלות הרשות. וכך, חוץ מאחסון כלל הדו"חות במגירות התחתונות של מחסני משרד פנים, לא היה בהן כל שימוש. הגיע הזמן שנושא השקיפות בשלטון המקומי יעלה לשיח הציבורי, וששיטת הדיווח הכספי תותאם לרוח רפורמת הניהול הציבורי החדש, המבוססת על שקיפות.

הכותב הוא רואה חשבון וכלכלן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום