אלון קלמנט

בהצעת התקציב מוצע להטיל אגרות בית משפט על הליכי ביניים — 60 שקל בבית משפט השלום ו–100 שקל במחוזי. מטרות ההצעה, על פי האמור בה, הן למנוע הטיה לטובת צדדים בעלי אמצעים כלכליים ולרעת מעוטי אמצעים, ולהפחית את מספר הבקשות המוגשות לבתי המשפט, ובפרט את הבקשות לדחיית דיון שמוגשות ומתקבלות.

ההצעה מוטעית ומטעה, ומבלבלת בין כמה מטרות. המטרה האחת היא הפחתת הבקשות להארכת דיון. בקשות אלה, המוגשות ב–75% מהתיקים בהסכמת הצדדים, מטילות עומס על בתי המשפט ומאריכות את הטיפול בתיק. ככל שזאת המטרה בהצעה (ומבלי להיכנס לשאלה אם מטרה זו ראויה, ואם חלק מהבקשות המוגשות אינן מביאות בסופו של דבר לביטולם של דיונים מיותרים ולפשרות), יש להטיל אגרה על בקשות להארכת דיון בלבד. לחלופין, על בתי המשפט לשנות ממנהגם לאשר בקשות אלה, ולהקפיד על נוהל נשיאת בית המשפט העליון, שמגביל את האפשרות לדחיות דיון.

שרת המשפטים איילת שקד במהלך ישיבת הממשלה, יוניצילום: אלכס קולומויסקי

מטרה שנייה היא הפחתת מספר הבקשות. הבעיה היא שהבקשות מתחלקות לבקשות ראויות שמתקבלות, וכאלה שאינן ראויות, ולכן נדחות. הבקשות הראויות נובעות במקרים רבים מהתנהגות סרבנית וחסרת תום לב של הצד שכנגד. הטלת אגרות על הגשת בקשות ביניים תעודד התנהגות כזאת. לפיכך, כדי לפתור את הבעיה של בקשות סרק והתנהגות סרבנית, צריך לקבוע שבתום כל בקשה כזאת ישפה המפסיד את הזוכה בגין הוצאותיו ושכר הטרחה ששילם לעורך דינו. כך אף הומלץ בהחלטת הממשלה מ–2011 שאליה מתייחסת ההצעה הנוכחית. מאחר שממילא הוצאותיהם של הצדדים בכל בקשה משמעותיות יותר מהאגרה המוצעת, אין צורך בהוספתה כדי להשיג את המטרה הזאת.

מטרה שלישית היא למנוע הטיה לטובתם של צדדים בעלי אמצעים. הטלת האגרות המוצעת לא רק שאינה יעילה בהשגת המטרה, אלא שהיא תגרום לתוצאה הפוכה. ראשית, מאחר שהאגרה המוצעת היא בסכומים נמוכים, היא פועלת כמס רגרסיבי — כלומר, משפיעה בעיקר על הגשת בקשות בתביעות ששוויין נמוך. מטבע הדברים, תביעות אלה הן תביעות שהצדדים בהן הם מעוטי אמצעים. תביעות הענק לא יושפעו ככלל מאגרה בסך 100 שקל.

שנית, ככל שהנטייה להגיש בקשות לבית המשפט נגזרת מיכולתם הכלכלית של הצדדים, ולא משווי התביעה, הרי ברור שאותם שחקנים חוזרים במערכת המשפט ישתמשו באופן אסטרטגי בכוחם, וינהגו באופן סרבני המאלץ את הצד שכנגד להגיש בקשות ולשאת באגרות. התנהגות אסטרטגית כזאת תכביד על הצד שכנגד, בעיקר כשיכולתו הכלכלית מועטה. הפתרון, גם כאן, הוא הטלת הוצאות על הצד המפסיד בבקשה, לטובת הצד הזוכה. אם בכל זאת רוצים להטיל אגרה על כל בקשה, על האגרה להיקבע כשיעור משווי ההליך, ולא בסכום קבוע.

ניתן להפחית את מספר הבקשות המיותרות, להביא את הצדדים להתנהגות ראויה יותר זה כלפי זה ולהקטין את יתרונם של שחקנים חוזרים. ואולם הפתרון אינו בהטלת אגרה על בקשות בהליכי ביניים, אלא בפסיקת הוצאות נגד המפסיד בכל בקשה כזאת.

הכותב הוא מומחה להליך האזרחי ולתובענות ייצוגיות ומרצה במרכז
 הבינתחומי הרצליה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker