בנק ישראל צריך 
כלי נשק ישנים

בנק ישראל צריך להשתמש במכשירים שבאמתחתו - כולל מכשירי הפיקוח על הבנקים - כדי לנהל את האשראי במדינה בצורה שעולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי

אריה קרמפף
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אריה קרמפף

מאז שפרץ המשבר הפיננסי העולמי ב–2008 ננטשו הרבה אמיתות כלכליות, ולא מעט מכשירי מדיניות כלכליים, מיושנים לכאורה, הוצאו מהבוידעם ההיסטורי והוחזרו לשימוש. בנקים מרכזיים בישראל ובעולם אימצו מחדש מכשירי מדיניות קיינסיאניים שהיו מקובלים בשנות ה–70, והרחיבו את תיק הנכסים שלהם במידה רבה, כפי שהיה מקובל לפני כמחצית המאה.

באחרונה מציעים כמה כלכלנים לא־אורתודוכסים לקדם את המגמה צעד נוסף, ולאמץ מחדש את השימוש במכשירים של הכוונה סלקטיבית של האשראי. הצורך בכך התעורר בעקבות המיתון העולמי והחשש ליציבות מערכות הבנקאות, בעוד בנקים מרכזיים הורידו את הריבית לרמה אפסית, כדי לעודד משקיעים במגזר הפרטי ליטול אשראי ולהשתמש בו להשקעה. למדיניות זו יש תופעת לוואי קשה: חלק נכבד מהאשראי הזול מנפח בועות נכסים, כמו בתחום הנדל"ן.

התהליך ברור וידוע לכל, ובו חוסכים אמידים מנצלים את הריבית הנמוכה והכסף הזול במשק לנטילת משכנתאות, ורוכשים דירות ונכסים רבים. המגמה פוגעת פעמיים באינטרס הציבורי: פעם אחת כאשר האשראי הזול אינו מתועל לאפיקים התורמים לתועלת של כלל הציבור כמו צמיחה בת־קיימא - יצירת מקומות עבודה, פיתוח טכנולוגי, פיתוח תשתיות או יצוא. בפעם השנייה, האשראי הזול גורם לנסיקה של מחירי הדיור, והפער החברתי־כלכלי בין אזרחים שיכולים לקבל משכנתא לאלה שאינם יכולים לקבל - מתרחב. האם הבעיה אמורה ליפול לפתחו של הבנק המרכזי?

קרנית פלוגצילום: רויטרס

עד כה התפישה המקובלת היתה כי לבנק המרכזי אין אחריות או כלים להתמודד עם הבעיה. הבנק המרכזי אמנם יכול להעלות את הריבית כדי להוריד את מחירי הדיור, אך המהלך עלול גם להוריד את הכלכלה כולה שאולה. לכן, בהינתן הברירה בין הטיפול בהאטה כלכלית לבין טיפול במחירי הדיור, סביר שהבנק המרכזי יעדיף את הטיפול בהאטה, וישאיר את מחירי הדיור לטיפולה של הממשלה.

בשנים האחרונות נהפכה הבעיה של בועות הנכסים למגפה עולמית, וכלכלנים בכירים גורסים כי האחריות לטיפול בה צריכה ליפול על הבנקים המרכזיים. לפי תפישה זו, הבנק המרכזי לא צריך להסתפק בשליטה על היקף האשראי בשוק, אלא לפעול לצמצומו, לרכישת נכסים ולעידוד האשראי לאפיקים העולים בקנה אחד עם התועלת הציבורית.

דובר בולט של עמדה זו הוא לורד אדאיר טרנר, מי שהיה היו"ר של הרשות הבריטית לשירותים פיננסיים מיד עם פרוץ המשבר העולמי, וכיום עומד בראש הוועדה המייעצת של המוסד למחשבה כלכלית חדשה (Institute for New Economic Thinking). לביסוס טענתו, טרנר מציג את המקרה של בריטניה, שבה רק 15% מהאשראי הפרטי מוזרם לאפיקים פרודוקטיביים. כל שאר האשראי מתועל לרכישת נכסים וגורם לעלייה דרסטית של מחירי הנדל"ן.

ההצעה להשתמש במכשירי אשראי סלקטיביים אינה עולה מן השוליים ההזויים של השיח הכלכלי. גם דו"ח של קרן המטבע העולמית בנושא בועת הנדל"ן בבריטניה מציע לגופים הרגולטוריים להשתמש במכשירים מקרו־יציבותיים (macro–prudential policies) לטיפול בבועת הנדל"ן.

המנדט שניתן לבנק ישראל כולל בין השאר מטרות של יציבות פיננסית ושמירה על שוויון חברתי. אלא שהאמרת מחירי הדיור בישראל פוגעת בשתי המטרות: היא מגבירה את חוסר היציבות הפיננסית והיא יוצרת מצב של חוסר שוויון גדל. על כן, אין זה בלתי סביר לצפות מבנק ישראל להשתמש במכשירים שבאמתחתו - ובכלל זה מכשירי הפיקוח על הבנקים - כדי לנהל את האשראי במדינה בצורה שעולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי.

הכותב הוא מרצה בכיר ליחסים בינלאומיים ולכלכלה פוליטית במכללה האקדמית תל אביב־יפו

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker