המדינה היהודית וכבוד האדם: כך השפיעה השואה על פסיקותיו של העליון

"ניתן לצפות שלא נלך בדרכים הנלוזות של הגויים ... עלינו להיזהר ולהישמר מכל צל של הפליה ומנהג של איפה ואיפה כלפי כל אדם לא יהודי שומר חוק הנמצא אתנו ורוצה לחיות עמנו בדרכו שלו, לפי דתו ואמונתו", כתב השופט ברנזון

שמעון שטרית
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שמעון שטרית

השואה ומאורעותיה הוזכרו על ידי שופטי בית המשפט העליון מעת לעת בפסיקתם, כאשר חלק מהאזכורים הינם אבני דרך בפסיקה. השופטים הושפעו מהשואה בשני כיוונים: האחד, הבנת חשיבותה של מדינת ישראל והכרחיות השמירה על קיומה. הלקח השני הוא חשיבות ההגנה על כבוד האדם ועל ערך השוויון בין בני האדם, תהא דתם, גזעם או הלאום אשר אליו משתייכים אשר תהא.

בפרשת ג'ריס ("תנועת אל-ארד") דחה העליון פה אחד את העתירה לבטל את החלטת הרשויות לפסול את העמותה. בפסק הדין מביא השופט ויתקון (אשר ישב גם בהרכב הערעור במשפט אייכמן) את עלייתו של המשטר הנאצי בחסות הדמוקרטיה, כראיה לכך שלדמוקרטיה ולערכיה ישנן גבולות - כאשר משתמשים בחירויות לחתירה תחת המשטר עצמו: "שום משטר חופשי לא ייתן ידו והכרתו לתנועה החותרת תחת אותו משטר עצמו.... לא פעם קרה בהיסטוריה של מדינות בעלות משטר דמוקרטי תקין, שקמו עליהן תנועות פאשיסטיות וטוטאליטריות למיניהן, והשתמשו בכל אותן הזכויות של חופש הדיבור, העיתונות וההתאגדות שהמדינה מעניקה להן, כדי לנהל את פעילותן ההרסנית בחסותן. מי שראה זאת בימי הרפובליקה של ויימאר לא ישכח את הלקח".

עקרון דומה עלה גם בפסק דין  ירדור, וזכה לשם: "עקרון הדמוקרטיה המתגוננת".   בדעת הרוב, סברו השופטים זוסמן ואגרנט (אשר ישבו גם הם בהרכב הערעור בעניין אייכמן) כי יש לאשר את פסילת הרשימה, על אף שאין בנמצא הוראה מפורשת המסמיכה לכך. בדבריו כתב השופט זוסמן: "אולי אין זה מקרה שבית המשפט העליון של הרפובליקה הפדרלית הגרמנית שקמה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, הוא, עד כמה שידעתי מגעת, בית המשפט הראשון שקבע את העיקרון כי השופט חייב לפסוק גם על פי הלכות שאינן כתובות בספר החוקים, והן עומדות לא רק מעל חוק רגיל אלא אפילו מעל החוקה, שאפילו הוראותיה נדחות מפניהן אם אינן מתיישבות עימן".

בפרשת ברגר הדגיש השופט ברנזון, את מחויבותו של בית המשפט לקיים שוויון על יסוד הניסיון והסבל של העם היהודי בגולה: "מלומדי ניסיון מר ואומלל זה, שחדר עמוק עמוק להכרתנו ולתודעתנו הלאומית והאנושית, ניתן לצפות שלא נלך בדרכים הנלוזות של הגויים, ובהתחדש עצמאותנו במדינת ישראל עלינו להיזהר ולהישמר מכל צל של הפליה ומנהג של איפה ואיפה כלפי כל אדם לא יהודי שומר חוק הנמצא אתנו ורוצה לחיות עמנו בדרכו שלו, לפי דתו ואמונתו".

באחד מפסקי דינו האחרונים, פסל הנשיא אהרון ברק סעיף חוק אשר קבע כי פלסטינים לא יוכלו לתבוע פיצויים ממדינת ישראל. שבועיים לאחר מכן השתתף בכנס באוניברסיטת בר-אילן, שם תיאר את השפעת השואה ולקחה על תפיסתו את כבוד האדם וזכויות המיעוטים: "הגרמנים ניסו להפוך אותנו לאבק אדם. זכותו של כל אדם וזכותו של כל מיעוט עומדים בראש מעייני. כבוד האדם שנולד בצל אלוקים הוא יקר לי מאוד מאוד..".

בנאום שנשא בירושלים בפני באי הקונגרס הציוני הל"ד ב-18.6.02, תיאר הנשיא ברק את השפעת השואה, אותה חווה על בשרו כילד, על תפיסתו את חשיבותה של מדינת ישראל והציונות מחד וכן על תפיסתו את ערך השיוויון וכבוד האדם מאידך: "ב-1941 הוכנסנו לגטו. מאלפים רבים נותרו מעטים. רוב הילדים נרצחו. החיים בגטו היו כגיהנום עלי אדמות. חיי האדם היו הפקר, אך הם לא מנעו מהקהילה לתפקד ולשמור על זהותנו כבני אדם. חיי ניצלו בזכות גוי ליטאי, חסיד אומות העולם. מהו הלקח שלי מכל אלה? הלקח שלי הוא כפול: ראשית, מרכזיותה של מדינת ישראל ואופייה היהודי בחיי העם היהודי ... שנית, מרכזיותו של האדם, אשר כבודו נרמס על ידי הנאצים ומשתפי הפעולה עמם, אך שהצליח לשרוד בתנאים הקשים ביותר".

בכל שנה ביום השואה, ולמעשה בכל יום בימות השנה, מהדהדות מילותיו של הנשיא אהרון ברק בסיום דבריו באותו נאום, המסמלות את השפעות השואה על שופטי בית המשפט העליון: "המדינה צריכה להגן על כבודו ועל חירותו של כל אדם החי בתוכה, בין אם הוא יהודי ובין אם אינו יהודי. עם תחושה זו אני נכנס לאולם בית המשפט יום יום, שהרי יודע אני: כאשר אני יושב בדין אני עצמי עומד לדין".

הכותב, פרופ' שמעון שטרית, היה שר המשפטים

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום