הלוואי שהבן שלי יהיה פחח

עלינו לטפח את ערך העבודה, ובמקביל לפעול להעלאת מעמדם הכלכלי של העובדים בישראל, כדי שהאדם העובד שחי מעמלו, ולא מעמלם של אחרים, יזכה לכבוד הראוי - ולא יופקר לכוחות השוק ההרסניים

עמיר עמר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
עמיר עמר

באחרונה צפיתי בכתבתו של אמנון לוי על החינוך המקצועי בישראל, ששודרה בערוץ 10, וכאב לי מאוד. הכתבה בחנה את בתי הספר דרך משקפיים חד־ממדיים שרואים בהם את המקור לכל הגזענות והאפליה בישראל — תוך כדי מניעת חינוך איכותי מאלפי תלמידים. אלא שהסיפור מורכב יותר.

כחלק מעבודתי, יצא לי לחוות מקרוב את כל הקשיים של החינוך המקצועי, ואני מכיר את הטענות הרבות שעולות כלפיה — חלקן צודקות בהחלט — בדבר האפליה והגזענות והלימוד של מקצועות מיושנים. ואולם המצב הזה לא־מקרי. מדינת ישראל הורידה את החינוך המקצועי אל הברכיים על ידי ייבוש תקציבי של עשרות שנים (לדוגמה: בין 2000 ל–2007 קוצץ הסעיף של חינוך טכנולוגי ומדעי במשרד החינוך ב–27%).

המדיניות הזאת נובעת מהתפישה העצובה שלפיה כבר אין ערך לעבודת הכפיים ולעבודה יצרנית, רק ה"סטארט־אפ" נחשב. לילדים אסור יותר לחלום להיות אופים או טכנאי שיניים — רק עורך דין ומנהל עסקים נחשבים לחלומות ראויים. מתוך התפישה הזאת עולים הקולות הקוראים לחסל את החינוך המקצועי בישראל. המשמעות של כל זה הרסנית ומקוממת.

המתנגדים לחינוך המקצועי תמיד יטענו שאין להם בעיה עם החינוך המקצועי באופן עקרוני, אלא רק עם בעיית ההסללה במערכת. אם כך, למה לא עולה דרישה לעבור למודלים מתקדמים כדוגמת מערכות החינוך המקצועי בגרמניה או בדנמרק, שמקבלות מעמד שווה ערך ומקביל לחינוך העיוני והן הלב הפועם של התעשיות המובילות בעולם? האבסורד הוא שבעבר היו מגיעות משלחות רבות לישראל כדי ללמוד ולהתחקות אחר מערכת החינוך המקצועי שלנו, כשכיום באירופה מרחיבים את החינוך המקצועי, בזמן שאנחנו מצמצמים — 37% מהתלמידים בישראל לומדים בחינוך המקצועי, לעומת 65% באיחוד האירופי.

בית הספר עמל בתל אביב, 1975. לחזור לערכי העבודה, במקום לקדש את חברות הסטארט־אפצילום: יעקב סער / לע"מ

מקטרגי החינוך המקצועי עושים טעות יסודית כשהם משווים בין בעיית ההסללה, שאכן מרחיבה את הפערים, לבין עצם קיומו של חינוך מקצועי שנותן מענה אמיתי לאלפי בני נוער. דווקא ההסללה במערכת החינוך העיונית חזקה פי כמה מאשר במקצועית — למשל בחלוקה להקבצות במתמטיקה החל מכיתה ז' או במגוון תוכניות מצוינות למעטים בעוד הרוב נשארים מאחור. האם מערכת החינוך העיונית, כפי שהיא נראית כיום, היא באמת מענה איכותי וטוב לנוער בישראל? האם הרדיפה האובססיבית אחר תעודת הבגרות היא חזות ההצלחה היחידה, כשרק מחצית מבני הנוער זכאים לתעודה?

דווקא בחינוך המקצועי ישנן הזדמנויות רבות וייחודיות: עבודה בקבוצות קטנות, התאמת תוכנית הלימודים על פי הצרכים, מורים מסורים ותוכנית החונכים במקומות העבודה. בנוסף, נער שלמד מקצוע בבית הספר יכול בעתיד להחליף מקצוע, ורבים אכן עושים זאת. כך הם יוצאים עם הכשרה שעוזרת להם בתחומים רבים אחרים. לא היה עדיף, למשל, שלכל אחד, תהיה אפשרות לצאת לחיים עם מקצוע? ללמוד עבודה בידיים — זה לא חינוכי ובעל ערך?

תנועת הנוער העובד והלומד פועלת בכל בתי הספר המקצועיים מתוך אמונה גדולה בערכים שאותם הם מייצגים. בבתי הספר האלה צמחו מנהיגי התנועה ומיטב אנשי המקצוע בצה"ל ובחברות המובילות בישראל.

מי שהמדינה הזאת חשובה לו, צריך להעמיד את ערכם של האנשים העובדים בראש מעייניו. עלינו לטפח את ערך העבודה, ובמקביל לפעול להעלאת מעמדם הכלכלי של העובדים בישראל, כדי שהאדם העובד שחי מעמלו, ולא מעמלם של אחרים, יזכה לכבוד הראוי — ולא יופקר לכוחות השוק ההרסניים. למערכת חינוך מקצועית מקבילה ושוות ערך למערכת חינוך עיונית תפקיד יש מכריע בכך.

לסיכום, אמנון, הלוואי שהבן שלי יהיה פחח. הלוואי.

הכותב הוא רכז מעגל "המחדשים" בתנועת הנוער העובד והלומד, שפועל במשותף עם בתי הספר המקצועיים ופעילים בו עשרות אלפי נערים עובדים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker