אלונה וינוגרד

יצר המציצנות של התנועה לחופש המידע הגיע בשבועות האחרונים לשיאים חדשים, לאחר שבאופן אובססיבי משהו פעלו אנשי התנועה להשגת יומני השרים. כל יומן שנשלח לתנועה נסרק ונחפר ויצר כותרות בגופי התקשורת השונים. כמה שעות ביום השרים עבדו ועם מי הם נפגשו? עיתונאים חרוצים אף הצליבו בין אירועים שהתרחשו בתקופות מסוימות, עם יומני הפגישות של שר זו או אחר, כדי להגיע למסקנות לגבי מעורבות השרים באירועים אלה. ממש מציצנות וחטטנות לשמה.

למה צריך הציבור לדעת את סדר יומו של השר או השרה? לא באופן כללי, אלא ממש לדעת מה הם עשו יום־יום, שעה־שעה? קשה לחשוב על מצב מובהק יותר של חדירה לפרטיות. אם נבחר הציבור הלך לטיפול שיניים או למסאז', זה חשוב לציבור? יש לזה משמעות מעבר לעובדה שאותו שר כנראה לא ישן בלילה מפאת כאב שיניים או שריר תפוס? אין רגע שבו אומרים די, זה הגבול? כאן חופש המידע נסוג ועם כל הכבוד לזכות הציבור למידע, זכותו של נבחר הציבור לנהל את חייו בשלווה, בשקט ובלי שיעבירו ביקורת על מספר השעות ביום שהוא בוחר לבלות בחגיגות לעומת שעות העבודה במשרד.

יש את הטיעון הקלאסי, שמדבר על כך שזכותו של הציבור לראות את יומני השרים נובעת מכך שכספי משלמי המסים מממנים את משכורתם, ולכן לציבור הם חייבים דין וחשבון. טיעון חזק, אין ספק. אבל יש עניין נוסף, שמתחדד במיוחד בתקופת בחירות. אחד מהרציונלים שעומדים בבסיס זכות הציבור למידע הוא הרציונל הדמוקרטי. כדי שנוכל לממש באופן מיטבי את זכותנו לבחור, להחליט מי ראוי בעינינו שינהיג את המדינה, עלינו לקבל מידע אודותיהם, על התנהלותם ועל הדרך שבה הם משרתים (או לא משרתים) את השקפת עולמנו. כדי לגבש דעה אודות אותו מועמד פוליטי, לציבור יש זכות לראות כיצד התנהל באופן המפורט ביותר כאשר היה שליח ציבור, כדי לדעת אם לתת לו או לה את אמונו שוב בבחירות.

השבעת הממשלה ה-33צילום: אמיל סלמן

ידוע שתקופת בחירות היא תקופה של הצהרות והבטחות. זה חלק מהמשחק. אבל כדי שנוכל לגבש דעה ולבחון באופן ביקורתי הבטחות עלינו לדרוש (באובססיביות) לראות מה בדיוק עשה אותו נבחר ציבור כאשר נתנו לו כבר בעבר את "הקול שלנו" - האם הוא פעל למען אינטרסים אישיים או ציבוריים? האם הוא קיבל מסאז' (שנמשך שלוש שעות) חמש פעמים בשבוע או רק פעם אחת בחודש? כמה שעות הוקדשו לעבודת המשרד וכמה לענייני המפלגה? כמה נסיעות היו לחו"ל? לאן? מה היו הנסיבות? האם אחרי שסיימנו לקרוא את היומן נשארנו בתחושה שאותו נבחר ציבור ראוי בשנית לתמיכתנו, או שהם בעצם מעלו באמון שנתנו להם ועכשיו, זה הזמן להגיד - ראינו, עקבנו ומה שיש לנו להגיד זה "ביי"; או אולי - ראינו, עקבנו ומצאנו מועמד, מצאנו מפלגה שראוי להצביע לה. כדי לגבש דעה אנחנו חייבים מידע, ויומני השרים הם פריטי מידע הכרחיים לשם כך.

הכותבת היא מנכ"לית 
התנועה לחופש המידע

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker