לאסור פעילות 
לובינג בכנסת

באחרונה נחשפנו לחשדות חמורים של שחיתות (לכאורה) בקרב המעגל המורחב של מפלגת ישראל ביתנו, וגורמים הסמוכים על שולחנה. מעטים, אם בכלל, הופתעו מההאשמות האלה. בעיית נבחרי הציבור הפועלים לטובתם האישית (באופן פלילי יותר או פחות), למען קבוצות לחץ אינטרסנטיות, היא לצערנו סוגיה מוכרת לעייפה. עם זאת, הפרשה הביאה לחזית הבמה נאשמים מסוג חדש שעד היום נפקדו כמעט לחלוטין ממצעד הנאשמים בפרשיות שחיתות שראוי לעמוד על קנקנם - הלוביסטים.

למה לוביסטים הם קבוצה מעניינת? ראשית, הסחורה שהם מספקים היא היכולת להטות החלטות שלטוניות לטובת קבוצות מיעוט בעלות אמצעים, או במלים אחרות: היכולת "להיות המקף בין הון לשלטון". שנית, הצלחה בעבודה הלוביסטית מחייבת אותם להיות חפים מזיהוי אידיאולוגי כדי למקסם את הקשרים הפוליטיים ומספר הלקוחות הפוטנציאלים.

האם לוביסטים הם אנשים מושחתים? ככל שמדובר בשחיתות פלילית התשובה לגבי הרוב המכריע היא שלילית. הציניות של המרקחה הלוביסטית הא־אידיאולוגית עשויה לייצר זיקה לא בריאה בין הון לשלטון - אבל תחום הלובינג הוא מוסדר יחסית, ולכן אין סיבה לחשוד שטובות הנאה פליליות נפוצות בו יותר מבסקטורים אחרים הנזקקים לחסדי השלטון.

איך הלוביסטים מצדיקים את פעולתם? הם מציגים עצמם כגופים המספקים למקבלי ההחלטות מידע מגורמים חוץ־שלטוניים שעשויים להיות מושפעים מהחלטותיהם. מקבלי ההחלטות השונים בכנסת ובממשלה מגבשים החלטות בעיקר על סמך מידע שמגיע מזרועות הרשות המבצעת. המדינה, כידוע, אינה גורם חף מאינטרסים זרים וטעויות, כך שהיכולת להציג מידע מאוזן ממקורות אלטרנטיביים מאזנת ומעשירה את הדיון הדמוקרטי.

האם באמת צריך לוביסטים כדי להנגיש מידע? ממש לא. מידע חשוף זמין ואמין ממקורות לא ממשלתיים אכן מקדם תהליך קבלת החלטות יעיל והוגן, אך לא צריך פעילות לוביסטית (כפי שהיא מוכרת לנו כיום) כדי לאפשר זאת. אם ליבת הפעילות שלהם היתה מידע, הם יכלו לפרסם ניירות עמדה באינטרנט.

אז למה מעסיקים לוביסטים? נראה כי הם מספקים בעיקר "קשרים", שהם בעצם שירותי ניטור של מקבלי החלטות בעבור לקוחותיהם. בניגוד לדימוי התקשורתי, חלק ניכר ממקבלי ההחלטות בכנסת ובממשלה אינם פוליטיקאים בכירים בעלי פרופיל ציבורי גבוה המתרועעים עם בעלי הון. למשל, כדי להעביר חקיקה בכנסת צריך שיתוף פעולה של אנשים רבים, ובהם הפקידות הממשלתית וחברי כנסת מ"הספסלים האחוריים" שיושבים בוועדות.

לגופים פרטיים, אפילו הגדולים שבהם, קשה להשקיע משאבי זמן וכסף ביצירת קשרים אד־הוק כדי לקדם את עניינם בוועדת הכנסת שבה הוא נידון. איך אפשר לדעת על מי לסמוך שיציג עמדה תומכת, שיימנע מלהציג שאלות קשות — מבלי לעקוב ולנטר את הפעילות שלהם לאורך זמן. על הקושי הזה בונים הלוביסטים: מנצלים את עובדת היותם שחקנים חוזרים כדי ליצור מארג של קשרים אמינים שאף גוף פרטי לא יכול להשיג לבד (ולעתים צפות עדויות המעלות חשש שמארג הקשרים מופעל גם כדי למנף עובדי ציבור בסקטור הפרטי) ולהשכיר אותו כל פעם לטובת קידום מטרה אחרת.

האם צריך לוביסטים? לא. הלוביסטים מקלים על קבוצות אינטרסנטיות לקנות השפעה בקרב מקבלי החלטות בזול. הפעילות הזו אמנם לא נכנסת (לרוב) לתחום הפלילי, אך היא עשויה לבוא על חשבון האינטרס הציבורי ולייצר עלויות כבדות למערכת קבלת ההחלטות השלטוניות בישראל. לכן, יש לאסור פעילות לוביסטית משום שהיא איננה מייצרת ערך, אלא רק עושה העברה (חלוקתית) מהציבור הרחב לקבוצות אינטרס. כדי לייצר ערך, תחום הלובינג צריך להיות מוסדר באופן שיאפשר לעוסקים בו רק לספק מידע למשרתי הציבור, שיהיה חשוף לאור השמש ולביקורת הציבור הרחב.

הכותב הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים האוניברסיטה העברית ומומחה בדיני מסים