לצאת משכונת המדינות הנחשלות ב-OECD - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לצאת משכונת המדינות הנחשלות ב-OECD

בישראל דרוש ניו־דיל שיביא לרמת מיסוי אופטימלית ורצויה, המבטיחה באופן ברור קבלת רמת שירותים נאותה - כמו שנהוג במדינות המפותחות

ממשלת ישראל מובילה בשנים האחרונות מדיניות כלכלית מכוונת וברורה, המושתתת על הורדה דרמטית של נטל המס הישיר (בעיקר) על יחידים ועל חברות. הירידה במסים בעשור האחרון הסתכמה בכ-32 מיליארד שקל.

לצמצום בגביית המסים יש מחיר כבד, והוא בא לידי ביטוי בצמצום מוגבר של הוצאות הממשלה, שכן אנחנו חיים במשטר פיסקלי שמרני שכמעט ואינו מאפשר חריגה בגירעון או עלייה בחוב הציבורי. כשההכנסות קטנות, גם ההוצאות חייבות לרדת. מכיוון שלא ניתן לצמצם את החזר החוב ולא את ההוצאות הביטחוניות - שני סעיפי הוצאה המהווים יחד כמחצית מן ההוצאה התקציבית - נותר רק לקצץ בהוצאה לתקציבים אזרחיים, שהעיקריים שבהם הם תקציבי החינוך והבריאות.

כתוצאה מכך, בזמן שהמיסוי האוניברסלי מצטמצם, תקציבי החינוך והבריאות נשחקים בערך באותה מידה. התוצאה היא גידול משמעותי בהוצאה הפרטית - בכיס של כל אזרח שנזקק לשירותי בריאות או חינוך. במלים אחרות, ממשטר הגובה מסים אוניברסליים ופרוגרסיביים (המשפרים את חלוקת ההכנסות) ומחלק את ההוצאה ליעדים חברתיים, הנטל עובר ישירות לצרכני השירותים החברתיים.

תומר אפלבאום

דוגמה בולטת לכך היא הגידול בהוצאה הפרטית לחינוך לתלמיד בשנה, מכ-6,000 ב-2009 לכ-9,700 שקל ב-2014 - גידול של כ-3,700 שקל בהוצאה השנתית. הנטל בהוצאה הפרטית לבריאות לנפש בשנה עלה בכ-690 שקל באותה תקופה, מכ-3,300 שקל ב-2009 לכ-3,990 שקל ב-2014. לכן, מי שחגג על הורדת נטל המס משלם כעת על כך ביוקר, אם רצה הגורל והוא צורך שירותים חברתיים.

הכבדת הנטל לכלל האוכלוסייה כ"תחליף" להורדה הנדיבה במס מערערת גם את עיקרון מדינת הרווחה. כך, בשקט־בשקט, מקבלי החלטות הצליחו לקעקע את בסיס העזרה התקציבית והסולידריות החברתית במדינת הרווחה, המתבססת על מיסוי פרוגרסיבי וחלוקה הוגנת של המשאבים ליעדים חברתיים. כעת, כל אחד לנפשו, במשק חופשי, שבו כל פרט חייב למצוא את המקור האישי למימון הוצאות חיוניות אלה. לפיכך, אנו ניצבים כיום בפני ההכרעה לאן פניה של מדינת הרווחה: האם להכביד עוד יותר את הנטל על כלל האוכלוסייה ובכך להביא לגידול נוסף בפערים החברתיים?

השורה התחתונה היא שהמיסוי גדל, אבל באמצעות מנגנון שונה מזה שהכרנו. הנטל הוא אותו נטל ואף יותר מכך, רק שחלוקתו מתבצעת באופן שונה - עברנו משיטה אוניברסלית לשיטה סלקטיבית, המטילה מס ישירות על הפרט. שיטה זו נכשלה במדינות רבות, לרבות בארה"ב, המחפשת בימים אלה קרן שתבטח 40 מיליון אזרחים אמריקאים בביטוח בריאות, שאינו מובטח לכלל האוכלוסייה.

השיטה שבה סך המס מבטיח סך שירותים מוסכם לפי סדרי עדיפויות ברורים, היא שיטה שהבטיחה כי ברוב מדינות הרווחה הפערים הצטמצמו, ואף הובילה להאצת הצמיחה הכלכלית. המסקנה המתבקשת היא שדרוש בישראל ניו־דיל, שיביא לרמת מיסוי אופטימלית ורצויה, המבטיחה באופן ברור קבלת רמת שירותים נאותה. זאת השיטה המקובלת במדינות המפותחות. אולי כך נוכל לצאת משכונת המדינות הנחשלות ב-OECD בהקשר הכלכלי־חברתי, ולהיות שוב מדינה לדוגמה בין המדינות המתקדמות - הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית.

הכותב הוא דוקטור לכלכלה ומנכ"ל מרכז מאקרו לכלכלה מדינית

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות