האגו הפוליטי עולה לנו ביוקר

חוק שקיות הניילון שעולות 80 מ' ש' בשנה ננטש בגלל גחמה

מיכל ביטרמן

לפני כמה שבועות התבשרנו כי עוד מיליון שקל מכספי משלם המסים עתידים לרדת לטמיון והאמון הציבורי ייסדק שוב בגלל אינטריגות ומאבקי כוח אישיים־פוליטיים. כי כשסוגרים חשבונות פוליטיים למי באמת אכפת שהולך לו עוד חוק?

חודשים של מגעים וחתימות הסכמים - שהיתרגמו ל-261 אלף שקל שהושקעו בקמפיין ציבורי, מיליונים להיערכות השוק למעבר, כספים למימון סקרי דעת קהל ומכולות עמוסות סחורה שהוזמנו מטעם רשתות השיווק - הגיעו לקצם, בהינף יד, עם התפטרותו של השר להגנת הסביבה, עמיר פרץ, וההכרזה על הקפאת הצעת חוק שקיות הניילון למחרת. ובכל זאת, למרות הקפאת קידומו של החוק והעמקת הסדקים בממשלה השברירית, אנו ממשיכים לשמוע את איבגי מסביר שאנחנו מכורים, עם סימנים על הידיים. העיקר שאיבגי, אח שלנו, נקי - ומה איתנו?

סיפור שקיות הניילון - בעגה המקצועית שקיות הגופייה - מתאר ברמת המיקרו את קורותיו של חוק נכון. כזה שאמנם הגיע בעיתוי מאוחר יחסית למדינות המערב, אבל מתמודד עם פתרון לבעיה אמיתית: בעיית הזיהום הסביבתי והסכנה לסביבה הימית, כולל קנסות בגין אי־עמידה ביעדי OECD ובזבוז כספי ציבור.

שקיות ניילון בסופרמרקט
שקיות ניילון בסופרצילום: דן קינן

ברמת המקרו, הסיפור מתעתע בהרבה. זהו טנגו של צעד קדימה, ושניים אחורה. במשך שנים נטען כי מגזר העסקי הוא הילד הרע של איכות הסביבה, שאינו רתום לערכי הקיימות והסביבה ועשייתו חמקנית או גרינווש. מנגד, בעלי העסקים טוענים שהרגולציה מזגזגת, מונחתת מלמעלה ולא מחוברת לצרכים בשטח - ולכן הם לא נרתמים לעגלה הסביבתית. האמת נמצאת אצל שני הצדדים. קידום אפקטיבי של אג'נדת קיימות וסביבה מחייב קואליציות, שיתוף פעולה בין־מגזרי הכולל תעשייה, ארגוני סביבה וממשלה. ובטנגו, על הממשלה להתחייב לאסטרטגיה ולמדיניות ברורה - והתעשייה צריכה להתכוונן לאורה.

בחזרה למיקרו. סיפור חוק שקיות הגופייה חריג יחסית לנוף המקומי. המשרד להגנת הסביבה, בשיתוף ארגוני הסביבה והעסקים, התדיינו על הסדר למיגור שקיות הגופייה. 2.5 מיליארד שקיות בשנה שגורמות לזיהום ימי, פגיעה חמורה בנוף ובמרחב הציבורי, קושי בטיפול בפסולת בגלל מבנה וצורת השקיות והצרות בהפרדתן משאר סוגי פסולת. הפעילות המשותפת התמקדה לא רק בניסוח הצעת החוק גרידא — כי אם גם בחשיבה על המנגנון, השותפויות הנדרשות עם גופים עסקיים, וחשוב לא פחות: על הצרכנים, שצריכים להטמיע ולפעול לאורו.

מדובר בשילוב של שר עם מודעות למעמד העובדים והתעשיות המסורתיות לבין רשתות שיווק שמבינות את האינטרס המשותף, משום ש-80 מיליון השקלים שהן משקיעות בשקיות מדי שנה מחייבים בגלגול עלויות על הצרכן והפסד כספי שלהן. כחלק מההכנות נחתמו הסכמים עם יצרניות השקיות, שימנעו פשיטת רגל שלהן ויתמרצו אותן לעבור לעיסוק מחודש. בנוסף, נחתמה אמנה עם רשתות השיווק, שחקן מרכזי במעבר, לחלוקה של הסלים לציבור. על מנת לספק אלטרנטיבה נוחה לציבור, הוחלט על חלוקה בחינם של שבעה סלים רב־פעמיים לכל משק בית, באמצעות תלושים שיגיעו לציבור עם חשבון החשמל.

במשרד לאיכות הסביבה לא עצרו בגזרת העסקים, והבינו כי מימוש החוק תלוי בהטמעתו בציבור. לשם כך הם השיקו קמפיין ציבורי, חשוב דיו כדי לגייס את השחקן המוכר איבגי, ולשלם לו סכום כה גבוה. איבגי קורא לנו, הציבור המזהם, להפסיק לפגוע בסביבה להתנקות - "הסל הזה ונגמר".

ואז, השר פרץ מתפטר. השר, לא המשרד או האנשים האמונים על ביצוע החוק. למחרת מכריז ח"כ אלקין שהדיון בהצעת החוק, שעבר בקריאה ראשונה, לא יידון בשל "שיקולים קואליציוניים". אותו חוק שקריטי לנו - הציבור המזהם - הופך בהינף לגחמה אישית של שר.

ומיהם המפסידים? ברמת האמון, התעשייה, ששוב מוכח לה שהרגולטור מזגזג, ומכאן שעליה להמשיך לפעול בחוסר ודאות. והציבור, שמאבד אמון שוב בנבחריו ובמסרים שהם מעבירים, ונאלץ גם לשלם על כך - והכל בגלל גחמה פוליטית אישית.

הכותבת היא מומחית קיימות,
מנכ"לית The Natural Step

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker