גם בחירום מפלים 
את האוכלוסייה הערבית - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

גם בחירום מפלים 
את האוכלוסייה הערבית

אם במתן שירותים בשגרה הם מופלים לרעה כמעט בכל תחום, הרי שבשירותי חירום הם פשוט לא על המפה

4תגובות

אזרחי ישראל הערבים לא הופתעו מכך שהיישובים האחרונים באזור ירושלים שחוברו לחשמל לאחר הסופה שפקדה את ישראל בחודש שעבר, היו אבו־גוש, עין נקובא ועין רפה. מבחינתם היתה זו עדות נוספת לכך שבשעת חירום, זהותם הלאומית עלולה לסכן את בריאותם, ואולי גם את חייהם.

אם במתן שירותים בשגרה הם מופלים לרעה כמעט בכל תחום, הרי שבשירותי חירום הם פשוט לא על המפה. תזכורת ראשונה לכך קיבלתי בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה. קרן אברהם קיבלה פנייה מאחת המועצות האזוריות החזקות בצפון לסייע ברכישת אלונקות וערכות עזרה ראשונה עבור היישובים הערביים בתחומי המועצה. אותה מועצה שיישוביה היהודיים היו מצוידים "עד השיניים". ראש המועצה וצוותו לא העסיקו עצמם בשאלה כיצד נוצר הפער, שעבורם היה טבעי לחלוטין.

אי מוכנותם של היישובים הערביים לחירום מקורה בכשל תפישתי כפול: ההנחה שלפיה אזרחים ערבים לא ייפגעו בפעולות איבה או מלחמה מחד, וההקבלה המוחלטת כמעט בין מצב חירום לפעילות מלחמתית מאידך. ההנחה הראשונה קרסה בימיה הראשונים של מלחמת לבנון השנייה כשכמעט מחצית מהאזרחים שקיפחו את חייהם במלחמה היו ערבים, והתבטאה בהיעדר מערכות אזעקה, מקלטים, ציוד חירום, הוראות התגוננות בערבית או שירותי טראומה.

גיל אליהו

ההנחה השנייה התבררה כשגויה באירועי חירום אזרחיים גדולים שאיימו גם על האזרחים הערבים, כמו השריפה בכרמל והשיטפונות הקשים בטייבה ובבאקה אל גרביה בחורף שעבר. בדיקת מוכנות לחירום שערכה קרן אברהם במדגם של 24 יישובים ערביים, מעלה כי 86% מהם אינם מוכנים כלל: רק בחמישית יש שירותי כבאות, רק בשליש יש נקודת משטרה ורק במחצית מהם יש מוקד כלשהו לרפואה דחופה.

ההשוואה ליישובים יהודיים סמוכים מדגישה את עומק הפער: בזמן שבכוכב יאיר־צור יגאל פועל מוקד מד"א המשרת 10,000 תושבים, בכפר קאסם וקלנסואה, שבכל אחת מהם חיים כ–20 אלף איש, אין מוקד כזה; וגם לא בטירה המונה 23 אלף נפש. בעוד שבקרית טבעון (17 אלף נפש) וביקנעם (20 אלף נפש) פועלות תחנות כיבוי אש; בטמרה, שבה חיים 30 אלף תושבים, אין כזו. במוסדות החינוך באותם יישובים ערביים, המקלטים והמרחבים המוגנים מספיקים רק לשליש מהתלמידים, וככלל ברוב הרשויות הערביות אין נהלים לשעת חירום, לא תוכניות פעולה ולא הגדרת תפקידים.

חסם מרכזי במוכנות החברה הערבית לשעת חירום נעוץ בעובדה שהנושא מזוהה עם צבא וביטחון. בישראל, כמו במדינות רבות, הצבא הוא שנקרא להתמודד גם עם מצבי חירום לא צבאיים, בשל יכולתו הארגונית והביצועית שאין רשות שלטונית אחרת המשתווה לה. השימוש במשאביו העצומים של הצבא במצבים אלה הוא הגיוני, אך ביחס לחברה הערבית הזיהוי בין חירום לביטחון מערים מכשול כפול: העובדה שהיערכות לחירום (אפילו אזרחי) כרוכה בממשק עם המערכת הביטחונית, מובילה לתחושת הססנות בקרב רבים בחברה הערבית. מנגד, בצבא ובגופים האמונים על היערכות לחירום, אותו זיהוי מעודד הזנחה של המגזר, שכן גם שם עדיין שבויים מקבלי החלטות בקונספציה שהציבור הערבי צפוי להיפגע פחות, אם בכלל, מפעולות איבה.

בשנים האחרונות מסתמן שיפור מסוים. פיקוד העורף, המודע לאמביוולנטיות שבה הוא כגוף צבאי נתפש בחברה הערבית, עושה לא מעט בתחום של הפקת פרסומים בערבית והעברת מערכי שיעור בבתי ספר ערביים. מינוי קציני אוכלוסייה ערבים ותרגול העיריות הערביות להתמודדות בחירום גם הם חשובים, אבל אין די בהם.

הצבא ומשרדי הממשלה הרלוונטיים (פנים, ביטחון פנים והגנת העורף) נדרשים "לאזרח" את תפישתם כלפי האזרחים הערבים, להתאים את פעילויותיהם לחברה ולתרבות הערבית ולסגור את הפערים האדירים שנוצרו לאורך השנים. האזרחים הערבים מצדם צריכים לעמוד על זכותם להגנה ומוכנות במקרים של אסון, אם יתרגשו חלילה, בדיוק כמו שאר אזרחי המדינה.

גיל אליהו

הכותב הוא מנכ"ל שותף בעמותת יוזמות קרן אברהם, המקדמת שילוב ושוויון בין יהודים לערבים אזרחי ישראל

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות