השיטה לדיכוי הרשויות הערביות

שיפור מעמדן של הרשויות החלשות בכלל והערביות בפרט מחייב ביטול מיידי של שיטת המימון המשלים ■ רק לאחר פיתוח אזורי תעשייה ותעסוקה וביטול התלות של הרשויות בשלטון המרכזי, ניתן יהיה לחשוב על יישום מחודש של השיטה

זיאד אבו-חבלה
זיאד אבו-חבלה
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

דו"ח העוני שפירסם באחרונה המוסד לביטוח לאומי מציג תמונת עגומה על שיעור העוני באוכלוסייה הערבית, שלפיה כ–54% מהמשפחות הערביות חיות מתחת לקו העוני וכשני שלישים מהן סובלות מעוני מתמשך. מצב זה הוא חסם עיקרי למימון הפעילויות של הרשויות, מה שמחייב בדיקה חוזרת של אופן תקצוב הרשויות החלשות בכלל והערביות בפרט בשיטת המימון המשלים ("המאצ'ינג").

שיטת המימון המשלים היא הסכם למימון פרויקטים ושירותים שבו המדינה מתחייבת לספק כ-75% מעלות הפרויקט או השירות והרשות מתבקשת להמציא מכספיה את יתרת המימון (החלוקה משתנה בהתאם למשרד הממשלתי המממן). האבסורד בשיטה זו הוא שאם הרשות אינה עומדת בחלקה במימון, לא זו בלבד שהמדינה לא מעבירה את חלקה, אלא שחלקה של המדינה עובר באופן אוטומטי לרשויות אמידות שמוכנות להעמיד ממקורותיהן את החלק שהרשויות החלשות לא עמדו בו. באופן כזה, השיטה לא רק מהווה חסם בפני פיתוח הרשויות החלשות, היא אף מעמיקה את האי־שוויון בין הרשויות האמידות לרשויות החלשות.

הרשויות המקומיות הערביות סובלות דרך קבע מגירעונות בתקציב הרגיל. מקורות ההכנסה הדלים שלהן משאירים אותן תלויות בתמיכת השלטון המרכזי, כך שכ–70% מהכנסותיהן מקורם במענקי השלטון המרכזי וכ–30% הם ממקורות עצמיים. המבנה התקציבי הבעייתי הוא תוצר של מחסור באזורי תעשייה ותעסוקה, שהם עיקר הכנסות הרשויות האמידות. רק 2.4% מאזורי התעשייה והתעסוקה נמצאים בשטחי שיפוט של הרשויות הערביות, ועיקר הכנסותיהן הן בלית־ברירה מארנונה למגורים. ארנונה זו, הנמוכה בהרבה מהארנונה על תעשייה, נגבית מאוכלוסייה ענייה, מה שמביא לכך ששיעור הגבייה הכולל מארנונה ברשויות הערביות הוא בממוצע כ–23% בלבד, והכנסתן לנפש נמוכה מאוד - כ–1,237 שקל בחישוב שנתי, שהם כ–33% מההכנסה לנפש ברשויות יהודיות, שהיא כ–3,730 שקל.

שיטת המימון המשלים הביאה לכך שיכולת גיוס הכספים של הרשויות הערביות מוגבלת ונמוכה, וכך גם ההשקעה לנפש. כך למשל, ההוצאה הממוצעת לנפש על רווחה היא כ–869 שקל, לעומת הוצאה ממוצעת של כ–3,500 שקל במרבית הרשויות היהודיות האמידות. ההשקעה לנפש בחינוך ברשויות ערביות היא כ–4,000 שקל, כ–40% מההשקעה לנפש בחינוך ברשויות יהודיות, שהיא כ–10,000 שקל, מה שהביא לכך ששיעור הנשירה של תלמידים ערבים בכיתה ט' הוא כ–16% (לעומת כ–5% ברשויות יהודיות). ההשקעה בפיתוח לנפש ברשויות הערביות היא כ–420 שקל, שהם כ–46% מההשקעה לנפש בפיתוח ברשויות היהודיות, שהיא כ–910 שקל, מה שהביא לכך, בין היתר, ששיעור המובטלים בחלק מהרשויות הערבית מגיע ל–30% עקב היעדר אזורי תעשייה ותעסוקה (לעומת כ–6% בקרב האוכלוסייה היהודית).

הפגנת ראשי הרשויות הערביות. רק 2.4% מאזורי התעשייה נמצאים בשטחי שיפוט של הרשויות הערביותצילום: ליאור מזרחי באובא

לאור האמור לעיל, שיפור מעמדן של הרשויות החלשות בכלל והערביות בפרט מחייב ביטול מיידי של שיטת המימון המשלים. רק לאחר פיתוח אזורי תעשייה ותעסוקה וביטול התלות של הרשויות בשלטון המרכזי, ניתן יהיה לחשוב על יישום מחודש של השיטה.

הכותב הוא מנכ"ל המועצה הכלכלית לפיתוח המגזר הערבי ומנהל היחידה לשקיפות בשלטון מקומי באוניברסיטת תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker