המדינה מסייעת למרכז תל אביב במקום ליפו ד'

על הממשלה ומשרד הבינוי והשיכון לראות את פרויקט ההתחדשות העירונית כ"כיפת ברזל" חברתית־כלכלית

אורן מור

כחברה גדולה המתמחה בפרויקטים של פינוי־בינוי, שמחנו לשמוע את החלטת הממשלה וצוות 90 הימים להעניק עדיפות לפינוי־בינוי. אכן, זוהי האפשרות היחידה למלא את המחסור בדיור, ובמיוחד באזור הביקוש.

אין זה סוד שמאז שנות ה–90 לא מצליחות ממשלות ישראל לחצות את תקרת הזכוכית של הקמת 35–40 אלף יחידות דיור לשנה, וכל הלהטוטים שנוסו בשנים האחרונות לא צלחו. אין לי ספק שזו אכן החלטה אסטרטגית נבונה ונכונה, אך יש בה גם "אבל" גדול מאוד.

מי שיבדוק היטב את ההחלטה האחרונה, מיד תעלה בו תהיה עמוקה מדוע הממשלה מניחה בצד את הפינוי־בינוי הקלאסי, כלומר במעטפת הערים ובשכונות מצוקה, ושמה דגש יותר על מרכזי הערים הוותיקות והאמידות בגוש דן המורחב? רק באחרונה, בכנס התחדשות עירונית, הכריז שוב מנכ"ל משרד השיכון על כוונת משרדו, וכוונת הממשלה, לשים דגש על התחדשות עירונית במרכזי ערים ותיקות ו"לשים בצד" שכונות בעייתיות כמו כפר שלם שבדרום־מזרח תל אביב, שבה מתוכננות מזה עשרות שנים אלפי דירות חדשות ברבי קומות.

מגמה זו, לדאבוני, באה לידי ביטוי גם בתוכנית של צוות 90 הימים, שעימעמה לחלוטין את ההתחדשות העירונית בשכונות מצוקה, העדיפה התנסחות אמורפית שמעקרת בפועל את הזווית החברתית ומדגישה את הצורך הדחוף לייצר כמה שיותר דירות חדשות, במטרה למלא את המחסור הכבד בשוק.

לכאורה, זהו היגיון צרוף: אלה הם אזורים עם ערכי קרקע גבוהים, הביקושים בקרב משפרי דיור משמעותיים, הקבלנים והיזמים נמשכים באופן טבעי לאזורים אלה, העיריות ייהנו מארנונה גבוהה, תשתיות חדשות (שעלותן מיליוני שקלים) ומאוכלוסיות חזקות חדשות - ולכן קיים פיתוי ללכת על פתרון זה, שהוא "קל" יחסית.

ואולם לטעמי אין טעות גדולה מזו, הן כלכלית והן חברתית. העובדה שמנכ"ל משרד השיכון ובכירים אחרים הניחו בפועל לאנחות את פינוי כפר שלם, שכונת התקוה, יפו ד' ועוד תהיה בכייה לדורות. שכונות אלה ימשיכו לדשדש מאחור. מבחינה חברתית־כלכלית, תפספס הממשלה את הפוטנציאל העצום הגלום בהן שמגיע למאות אלפי דירות, אם נכלול בכך את דרום תל אביב, חולון, בת ים, אור יהודה, ראשון לציון הוותיקה, שיכונים במזרח פתח תקוה והיד נטויה.

אביא רק שלוש דוגמאות מתוך עשרות רבות באזורי המעטפת של גוש דן: שכונת רמת אליהו בראשון לציון מערב, שכונת גיורא באור יהודה ומעברת עמישב לשעבר במזרח פתח תקוה. בשלושתן ניתן לקדם בנקל כ–12 אלף יחידות דיור חדשות לפחות. הסכנה היא שהן העיריות והן התושבים הוותיקים יתייאשו, בבחינת "אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר"? כאן אני צופה, לצערי, לא רק מחדל כלכלי ופספוס פוטנציאל עצום, אלא גם, ובעיקר, פצצת זמן חברתית שתתגלגל בשנים הקרובות ככל שתוכניות אלה יוזנחו.

נקודה נוספת: איני רואה כלל ועיקר את מרכזי הערים הוותיקות עוברים תהליכי פינוי־בינוי דרמטי של רבבות יחידות דיור בשנים הקרובות. ההליכים הביורוקרטיים המייגעים, התושבים הוותיקים השמרנים, ובעיקר התשתיות המיושנות - כבישים צרים, היעדר מקומות חנייה ועוד - יהפכו גם את החזון הממשלתי הזה לחלום באספמיה. לא רק חברתית, גם מבחינה כלכלית זוהי טעות אסטרטגית חמורה.

פינוי־בינוי בראשון לציון.
פרויקט של דוניץ בקריית האמניםצילום: איתמר סיידא

הפתרון: על הממשלה ומשרד הבינוי והשיכון לראות את פרויקט ההתחדשות העירונית כ"כיפת ברזל" חברתית־כלכלית. עליה להיות המבוגר האחראי שינחה את העיריות והרשויות המקומיות, יעניק ליזמים תמריצים, יקצר את ההליכים הביורוקרטיים המייגעים, וחשוב מכל – יבחן את ההתחדשות העירונית לא רק בפריזמה כלכלית, דהיינו איך לייצר עוד כך וכך אלפי יחידות דיור, אלא בעיקר מהזווית החברתית.

הכותב הוא יו"ר ומנכ"ל 
אייקום יזמות ובנייה

צילום: עופר וקניןצילום: עופר וקנין

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker