לפתוח מכרזים בפני עסקים חברתיים

כשהמדינה טורקת את דלת המכרזים בפני העסקים החברתיים, היא מוותרת על התקשרות שאיננה רק יעילה כלכלית, אלא עשויה גם לתרום להשגת יעדים חברתיים

אפי טולדנו וגליה פיט
אפי טולדנו וגליה פיט

באחרונה פירסמה החשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי־בויאנג’ו, הנחיה המעודדת את משרדי הממשלה לשלב עסקים קטנים ובינוניים במכרזי הרכש הממשלתי. לפי ההנחיה, ועדת המכרזים תחליט עוד בטרם פרסום המכרז אם מתאים ליעדו לעסקים קטנים ובינוניים, ואם כן, אם יש חסמים שאותם ניתן להסיר כדי להקל על התמודדות העסקים האלה במכרז ‏(למשל, אם היקף ההתקשרות מעניק מראש עדיפות לחברות גדולות‏).

הנחיית החשבת הכללית מבורכת, אך אין בה די, והיה אפשר לאמץ פתרונות נוספים המקובלים בעולם ואף מומלצים, למשל, בדו”ח הוועדה לבחינת חסמים של עסקים קטנים ובינוניים ברכש ממשלתי מ–2005. ואולם, מעבר לכך, האתגר הנוסף המונח לפתחה של עבאדי־בויאנג’ו הוא לפתוח את דלת המכרזים בפני העסקים החברתיים בישראל.

עסק חברתי הוא עסק לכל דבר ועניין, הפועל לפי מודל עסקי ומייצר הכנסות. במקביל, העסק מקדם מטרות חברתיות - למשל, יצירת מקורות הכנסה עבור מובטלים או עניים, העצמת קהילות בפריפריה ושילוב אוכלוסיות מוחלשות בשוק העבודה. בישראל פועלים כיום כ–200 עסקים חברתיים, המעסיקים כ–3,000 עובדים - רובם בני נוער בסיכון, אנשים עם מוגבלויות ופגועי נפש. העסקים האלה פועלים במגוון ענפים, החל מהסעדה, דרך אנרגיה נקייה וכלה בשירות לקוחות טלפוני. באופן רשמי, ממשלת ישראל פועלת לעידוד העסקים החברתיים, ומשרד ראש הממשלה אף הודיע באחרונה על הקמת קרן, שתעניק להם אשראי בהיקף כולל של 20 מיליון שקל.

ואולם חרף העניין הגובר בעסקים החברתיים, המכרזים הציבוריים נותרו עד כה סגורים כמעט לחלוטין בפניהם. למעשה, שיטת המכרזים הקיימת במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות נותנת עדיפות ברורה למתחרה המציע את המחיר הנמוך ביותר - ולו בלבד. התוצאה: לעסקים החברתיים, הנושאים בעלויות מיוחדות בגין התנהלות חברתית ראויה, כמו השקעה בכוח אדם מוחלש או ניהול שרשרת אספקה בפריפריה, אין סיכוי מול החברות הגדולות, הפועלות אך ורק לפי שיקולים כלכליים ויכולות להרשות לעצמן להציע מחירים נמוכים יותר. אין זה מפתיע אפוא, שמספר העסקים החברתיים המספקים כיום שירותים למגזר הציבורי הוא זעום.

מי שמפסיד מהשיטה הזו אינם רק העסקים החברתיים, אלא גם המגזר הציבורי. כשהמדינה טורקת את דלת המכרזים בפני העסקים החברתיים, היא מוותרת על התקשרות שאיננה רק יעילה כלכלית, אלא עשויה גם לתרום להשגת יעדים חברתיים, כמו שימוש בטכנולוגיות ירוקות או תשלום שכר מחיה לעובדים בפריפריה. וכאילו אין די בכך, דחיקת רגליהם של העסקים החברתיים מהמכרזים הציבוריים שולחת מסר שלילי למגזר העסקי, הלומד כי הממשלה אולי מצהירה הצהרות יפות על תמיכה בעסקים חברתיים, אך בפועל אינה רוצה אותם בקרבתה.

אז מה ניתן לעשות? הפתרון הוא בשכלול שיטת המכרזים, כך שתכלול אמות מידה חברתיות. למשל, רשות מקומית המפרסמת מכרז, תידרש לבחון לא רק את עמידת המציע בתנאי הסף לגבי רישיונות וטווח מחירים סביר, אלא גם את הרקורד שלו בנוגע ליחסי עבודה, הגנה על הסביבה, מעורבות בקהילה, וככל שזה רלוונטי - השתייכות העסק ליישוב המדורג נמוך מבחינה סוציו־אקונומית. בשלב השני, תחליט הרשות איזה ניקוד להעניק לכל אמת מידה, כך שבשקלול הסופי יובא בחשבון גם האופי החברתי של העסק ומידת התאמתו לצורכי המכרז.

מבחינה משפטית, ניתן ליישם את הפתרון הזה לאלתר, שכן תקנות המכרזים מאפשרות כבר כיום לממשלה ולרשויות המקומיות לשקול שיקולים מיוחדים במכרזים שהן מפרסמות. לטווח הארוך, מתבקש שישראל תאמץ גם מודלים הנהוגים כיום בארה”ב ובעולם, שמעודדים שימוש בשירותיהם של עסקים חברתיים באמצעות איגרות חוב חברתיות וכלים פיננסיים נוספים.

אך כל דבר בעתו. אם נשכיל להתחיל כעת בטיפול נקודתי בשיטת המכרזים, נחזק את העסקים החברתיים ונרוויח מגזר ציבורי בריא יותר.

צילום: סי-די בנק

טולדנו הוא מנהל תוכנית עשינו עסק בארגון ציונות 2000; עו”ד פיט היא מנחה בתוכנית ליזמות עסקית וצדק כלכלי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ