האוצר הרג לכם את הייעוץ הפנסיוני

ציבור השכירים מודר משירותי הייעוץ הפנסיוני האובייקטיבי והם נשארים לכודים בתוך הדיל שבין המעסיק וסוכן הביטוח שלו

משה פרל
משה פרל

בשנים האחרונות עושה משרד האוצר מאמצים גדולים לעצב מחדש את השוק הפנסיוני בישראל, ולא בכדי: כיום כבר ברור לכולם כי היציאה לגמלאות בעוד שנים לא רבות תהיה כרוכה במכה קשה לרמת החיים. השילוב בין הישגים בתחום הרפואה, שמאריכים לנו את החיים, לבין עלותם הגבוהה של שירותים אלה, הופך את השלב האחרון בחיינו לאתגר כלכלי עצום. אם תוסיפו לכך את העובדה שבעתיד הנראה לעין ייאלצו הממשלות בכל העולם להפנות משאבים גדולים להחזר החובות שלקחו במשבר העולמי האחרון, ואת שיעורי הריבית האפסיים בעולם, תגיעו למסקנה העגומה שבערוב ימינו נישאר עם החיסכון הפנסיוני שהפרשנו במשך חיי העבודה - וזה לא יספיק.

לשם בדיוק מכוון משרד האוצר. הוא עושה את זה באמצעות גישה פטרנליסטית שאומרת לנו בעצם, בכל מה שקשור לחסכונות הפנסיוניים שלכם, אני לוקח לעצמי את הזכות להחליט על הכסף שלכם; וכן בסדרה של צעדים - החל בחובה החוקית להפריש לפנסיה, עבור בפיקוח על מחירי מוצרי הפנסיה ושדרוג תשתיות השוק, וכלה בפישוט שיטות הדיווח.

דווקא בגלל סדרת המהלכים הראויה הזאת, עצוב להיווכח שבאוצר שכחו את אוכלוסיית השכירים, או בשמה המעודכן: ריקי כהן. בעצם, לא בדיוק שכחו אותה: אמרו לה שהיא חייבת להפריש לפנסיה לפי החוק, דאגו להוזיל את דמי הניהול שהיא משלמת לקופות והקרנות, פישטו את הניירת שהיא מקבלת בדואר ואפילו השיקו מסלקה פנסיונית; אבל דבר אחד לא סידרו לה - את היכולת להחליט בעצמה מי, לעזאזל, ינהל לה את הכסף, מי יהיה אחראי לסכום שיעמוד לרשותה לעת פרישה, ושאתו תצטרך להסתדר.

עודד שריג, הממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכוןצילום: מיכל פתאל

בישראל פועלת כיום רק מערכת הפצה אחת של מוצרי חיסכון פנסיוני - סוכני מכירות, שמהם אנחנו רוכשים את מוצרי הפנסיה. הם אלה שמחליטים מי ינהל וישקיע בעבורנו את חסכונות הפנסיה שלנו. לא משנה כל כך אם זוהי קרן פנסיה, קופת גמל או פוליסת ביטוח מנהלים: אם אתם שכירים, מרביתכם מחליטים במקום העבודה לאן יופרשו כספי הפנסיה שלכם, ובדרך כלל מקבלים את השירות של סוכן הביטוח שעובד עם המעסיק שלכם.

סוכן הביטוח הזה ‏(חלקם מכונה מנהלי הסדרים‏) עושה עבודה מקצועית, תקינה וחוקית, אבל שני דברים הוא לא: הוא לא יועץ, והוא לא אובייקטיבי. ברוב המקרים, הוא עובד אצל חברת ביטוח ‏(בעלת סוכנות הביטוח שלו‏) ויש לו אינטרס מובנה למכור את מוצריה. בחלק קטן מהמקרים הוא עצמאי, אבל גם אז אין שום ציפייה ממנו - לא חוקית ולא אתית - להיות אובייקטיבי. הוא פשוט סוכן מכירות, והוא מחליט אילו מוצרים למכור ועם אילו ספקים פנסיוניים להתקשר, לפי הדילים שהוא משיג אתם.

אלא שלצד מערכת ההפצה הזאת של סוכני הביטוח, החליט המחוקק שצריך להקים מערכת הפצה נוספת, שתהיה מחויבת, על פי חוק, לאינטרס של הלקוח ושתפיץ את מוצרי החיסכון הפנסיוני בהליך מפוקח ומוסדר של ייעוץ אובייקטיבי. זה אמור להיות הפתרון שיאפשר ללקוח להחליט לאן ילך הכסף שלו על בסיס התקשרות עם יועץ שמקבל מהספקים שלו בדיוק אותה עמלה על כל המוצרים שהוא מוכר, ושהמדינה הכשירה אותו להיות יועץ. אין לו שום אינטרס עסקי זר, ולכן הוא מחויב לאינטרס של הלקוח. החזון הזה נולד עוד ברפורמת בכר - לכל אזרח תינתן זכות בחירה אם לרכוש את החיסכון הפנסיוני שלו מסוכן מכירות סובייקטיבי ‏(כלומר, סוכן ביטוח‏), או מיועץ אובייקטיבי.

מערך הייעוץ האובייקטיבי הוטל על הבנקים והוקם לפני כחמש שנים, אבל הוא לא מצליח להתרומם מסיבה פשוטה: בעוד סוכן הביטוח רשאי להגיע למקום העבודה, לפגוש עובדים ולמכור להם את מוצרי הפנסיה, היועץ האובייקטיבי אינו רשאי לעשות זאת. מצב אבסורדי זה הרג למעשה את חופש הבחירה של החוסך. הוא יוצר, למעשה, הדרה של ציבור השכירים משירותי הייעוץ הפנסיוני האובייקטיבי ומשאיר אותם לכודים בתוך הדיל שבין המעסיק וסוכן הביטוח שלו.

למרבה האירוניה, דווקא הישגי האוצר בשנים האחרונות, והאופן שבו קידם את השוק הפנסיוני, מבליטים את גודל ההחמצה שלו בכל האמור לריקי כהן.

הכותב הוא מנכ"ל איגוד הבנקים

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker