מה שקורה ברחוב בלפור כבר לא נשאר שם - זירת הדעות - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה שקורה ברחוב בלפור כבר לא נשאר שם

בעקבות מאבק לביסוסו של חוק חופש המידע - האזרחים הפנימו את מהפכת השקיפות

תגובות

עד לא מזמן, מה שהיה קורה ברחוב בלפור בירושלים היה נשאר ברחוב בלפור. הציבור בישראל נתן את אמונו במנהיגי המדינה עד כדי כך שאפילו לא התעניין בתקציב מעון ראש הממשלה.

הדברים היו נמשכים כך עד היום, אלמלא מאבק של יותר מעשור לביסוסו של חוק חופש המידע - שעמד באחרונה במרכז יום חופש המידע, במלאת 15 שנה לחקיקתו - ובשל התעקשותם של כמה "נודניקים". והנה, מרגע שהנתונים התפרסמו, התברר שהם דווקא מעניינים את הציבור בישראל. מאוד מעניינים. גם מי שסבור שהנתונים חושפים מציאות סבירה צריך להסכים שיש בנתונים האלה עניין ציבורי, פשוט כי הכסף הזה הוא של כולנו. מכיוון שהנתונים נחשפו לראשונה הם עוררו רעש גדול, רעש שאולי ממדיו היו קטנים יותר אם היו אלו נתונים שבשגרה, שניתן היה להתייחס אליהם ולבקר אותם.

הכותרות הראשיות שעסקו בנתונים אלה העידו שהאזרחים הפנימו את מהפכת השקיפות מוקדם יותר ממנהיגיהם. הלכה למעשה, מידע כמו זה שהתפרסם באחרונה נחשב במשך שנים למידע חסוי. ובכל זאת, לאחר הפרסום, איננו שומעים איש הסבור שאסור היה לפרסם את הפרטים גם עתה.

רמי שלוש

מרביתנו מרגישים שבעידן שבו אנו נגישים לכמויות עצומות של ידע ומידע באמצעות האינטרנט, הסתרה של נתונים ציבוריים היא פשוט בלתי נסבלת. זהו שינוי דרמטי בשיח הציבורי בישראל. המחאה החברתית ומערכת הבחירות האחרונה העידו שהציבור רעב למידע. הוא רוצה לדעת ולהבין, לא רק לאן הולך הכסף, אלא גם אילו אינטרסים משרתות ההחלטות ומי עומד מאחוריהן. זה אינו שינוי של מה בכך.

מנגנונים תרבותיים ותפישתיים רבי עוצמה פועלים בישראל כדי לצמצם את השקיפות. ראשית, בגלל השסע הפוליטי. כל דרישה לנתונים נתפשת כקריאת תיגר פוליטית, כניסיון להביך את מפלגת השלטון, ולא כקריאה לדמוקרטיה בריאה יותר; שנית, בגלל המנגנון הביטחוני. בישראל סוגיות הביטחון הן כמעט קדושות, גם כאשר הן אזרחיות באופיין, והן עשויות להקיף כמעט הכל. על פי חוק, לרשויות יש אפשרות להימנע משקיפות כאשר המידע עלול לסכן את ביטחון המדינה. מבחינה ציבורית, טענות על פגיעה בביטחון תמיד יכולות לשמוט את הקרקע מתחת לבקשות של דורשי המידע.

מדד השחיתות הנתפשת של ארגון שקיפות בינלאומית דירג את ישראל במקום 39, ומראה כיצד מתרחקת ישראל מהמקומות הראשונים הנתפשים כמדינות הנקיות משחיתות. אחד ההבדלים המהותיים המבחינים בינינו לבין המדינות המובילות בטבלה ‏(דנמרק, פינלנד וניו זילנד‏) הוא היחס למידע. בעוד שבישראל צריכים להגיש בקשות, לעתור עתירות ולהסתכן בתשלום הוצאות במטרה לדעת מהו התקציב המשולם מכיסו של האזרח, במדינות המובילות במדד, הנחת המוצא היא שהמידע הוא של הציבור ורק מידע יוצא מן הכלל נשמר בחדרי חדרים. בישראל התפישה הרווחת היא שהיוצא מן הכלל מגיע לידיעת הציבור, וגם זה רק לאחר מאבקים.

ובכל זאת, מהפכת השקיפות מתקדמת. היא תושלם כאשר המנהיגות תוביל אותה בעצמה - כאשר ראש הממשלה והשרים ידרשו ממשרדיהם לפרסם מיוזמתם מידע ציבורי גם אם הציבור עדיין לא דרש אותו.

המדינה אינה רכושם של נבחריה. היא שייכת לכל אזרחי ישראל, ורצוי לנבחרים שהתודעה הזאת תנחה אותם לאורך כל פעילותם הציבורית. במקום שיש אתיקה לא צריך חוקים. במקום שיש שקיפות לא צריך חוק המסדיר את חופש המידע.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

הכותבת היא מנכ"לית עמותת שקיפות בינלאומית ישראל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פיספסתם