הימין בשוודיה נוגס במודל הנורדי

המודל השוודי החדש מכניס דווקא גורמים פרטיים ומחליש את המערכת הציבורית

דיויד סטברו
דיויד סטברו

יש משהו מבלבל באופן שבו מוצג המודל הנורדי בתקשורת הישראלית. מצד אחד, מתרכזים אנשי השמאל הכלכלי במערכת הרווחה המפותחת, באחוזי ההתאגדות הגבוהים ובפערים המצומצמים. מצד שני, מתרשמים אנשי הימין מהגמישות בשוק העבודה ומהריסון התקציבי. במאמרו של גיא רולניק משבוע שעבר, המבוסס על מאמר דומה באקונומיסט, יש ניסיון לפתור את התעלומה. השיח בין ימין ושמאל הוא מיושן, טוען רולניק, והמודל הנורדי הוא הוכחה לכך שהפרקטיקה גוברת על אידאולוגיה ופוליטיקה.

שוודיה מייצגת היטב את המודל הנורדי. זוהי הכלכלה הגדולה ביותר במדינות הנורדיות והיא מתפקדת כמדינת-רווחה סוציאל-דמוקרטית כבר עשרות שנים. ייתכן שמחוץ לגבולותיה נראה המודל שנבנה בה כיצירה א-פוליטית החורגת מהחלוקה בין קפיטליזם לסוציאליזם אך אלו "דברים שרואים משם", ממקומות כמו מערכת האקונומיסט בלונדון ומערכת TheMarker בת"א. משטוקהולם, עם זאת, הדברים נראים אחרת.

בעקבות המחאה החברתית המודל הנורדי נעשה נושא פופולרי כמקור השוואה והשראה בישראל. הבעיה היא שכל אחד לוקח מה שנוח לו. רולניק, למשל, אוהב את הגמישות התעסוקתית במשק ואת מחויבותם של העובדים ליעילות ולרווחים של מקום עבודתם. אכן חשוב. אך יש לקחת בחשבון שהגמישות השוודית עובדת מכיוון שבשוודיה העבודה המאורגנת היא ערך ודרך-חיים. לפחות בינתיים. למרות הגמישות, העובדים לא נזרקים לכלבים כאשר הם מפוטרים, הם מפוצים בנדיבות, מנגנונים יעילים מחזירים אותם למעגל העבודה או להכשרה מקצועית, הם יכולים לצאת לחופשות לידה ארוכות והם חיים בחברה בה חינוך, דיור, בריאות ורווחה הם זכויות בסיסיות מובנות מאליהן ולא קרב הישרדות. ולא פחות חשוב מכך, אין עובדים עניים. בשוודיה גישה זו מאוימת ע"י אלו הרוצים את הגמישות אבל לא את המערכת המגנה על העובדים. אפשר להסכים איתם אבל אי אפשר להגיד שזה איננו מאבק פוליטי בין ימין לשמאל.

באותו אופן חייב מי שמתרשם מהריסון התקציבי הממשלתי בשוודיה, לזכור שהצד השני של המטבע הוא רמת המסים הגבוהה והמגזר הציבורי הענק. העודף התקציבי איננו תוצר של מיעוט הוצאות אלא של מיסוי גבוהה מאוד ופרוגרסיבי מאוד. רולניק רוצה לקחת מהמודל הנורדי את התחרותיות, היעילות והשקיפות שלו. מידות טובות ללא ספק ואין בשוודיה וויכוח על כך שהמערכת הציבורית צריכה להיות יעילה ושקופה כמו שאין וויכוח על חשיבות התחרותיות במגזר העסקי. אין, עם זאת, קונצנזוס על ערכה של התחרותיות בתחומים כמו חינוך הילדים והטיפול בקשישים. כאן יש וויכוח חשוב על כניסתם של גורמים פרטיים למערכות החינוך, הבריאות והרווחה. וניחשתם נכון - גם זהו וויכוח פוליטי בין ימין לשמאל.

הראייה המרכזית לכך שהמודל השוודי איננו חורג מהשיח בין ימין לשמאל היא המאבק המר המתנהל סביבו בשנים האחרונות והשינויים המתרחשים בו. אין ספק שזהו מאבק מנומס יותר מזה הנהוג בישראל, והוא בוודאי ענייני ואחראי יותר, אך הוא רחוק מלהיות א-פוליטי. זהו הוויכוח שהפך בעבר את המודל השוודי ממודל קיינסיאני המאופיין בהשקעה ממשלתית מאסיבית במשק, מדיניות תקציבית מרחיבה וחתירה לתעסוקה מלאה, למודל המקפיד על איזון תקציבי ושמרנות מוניטרית.

השינוי התרחש אחרי המשבר הכלכלי של שנות התשעים שבעקבותיו קיצצה הממשלה את הוצאותיה, העלתה מסים, ערכה רפורמה במערכת הפנסיונית ופירקה מונופולים. צעדים אלו הצילו, כך טענו יוזמיהם, את המודל השוודי והפכו את הגרעון לעודף, יש כאלו שיחלקו על הטענה הזו אך אין ספק שבעקבותיהם שינה המודל את פניו. אלו היו שנות "הדרך השלישית" באירופה והמודל השוודי הושפע מהנעשה בממשלות אירופיות אחרות כמו זו של בלייר בבריטניה וזו של שרדר בגרמניה. כבר אז לווה השינוי במאבק ציבורי ובטלטלות פוליטיות.

מרכיב אחד, עם זאת, לא נפגע באופן מהותי עד ראשית המאה ה-21. זהו שוק העבודה שהתאפיין תמיד באחוזי התאגדות גבוהים ובמערכת מרכזית של הסכמים קולקטיביים. זהו ה'פלקסקיוריטי' המפורסם (בשוודיה הוא נקרא מודל רהן-מיידנר) ששומר על רמת שכר גבוהה, רמת אבטלה נמוכה ופערי שכר נמוכים יחסית, תוך שמירה על שוק עבודה גמיש שבו העובדים, לאו דווקא מקומות העבודה, מוגנים ע"י מדיניות ממשלתית של עידוד תעסוקה והכשרות מקצועיות המשמשים לוויסות מחזורי שפל.

ב-2006 עלתה לשלטון בשוודיה קואליציית מרכז-ימין. השלטון החדש הוריד מסים, הפריט חברות ציבוריות, הכניס גורמים פרטיים למשק הציבורי והתיר חלק מהרגולציות והמנגנונים של מדינת הרווחה הישנה. עם זאת, בניגוד לקודמותיה, הממשלה החדשה החלה לנגוס גם במודל התעסוקה השוודי. היא פוגעת בדמי-האבטלה, מחלישה את האיגודים ומנהלת מדיניות המאפשרת העסקה זולה יותר ובטוחה פחות. לכל אלו יש כמובן מחיר. האבטלה עולה כמו גם הסכנה להיקלע אל מתחת לקו העוני. כמובן שאפשר לייחס את אלו גם למשבר העולמי, אבל זהו בדיוק מה שהמודל הנורדי אמור לעשות – להדוף את השפעות המשבר באמצעות התערבות ממשלתית.

קואליציית המרכז-ימין טוענת שהיא בעד המודל הנורדי ושהיא בסה"כ מעדכנת אותו ולא פועלת בניגוד לעקרונותיו. אך זוהי רק תעמולה. למעשה היא יוצרת מודל אחר לגמרי ומי שרוצה להציע חלקים מהמודל הנורדי למשק הישראלי צריך להחליט קודם כל באיזה מהמודלים הוא תומך.

הצלחותיו של המודל הנורדי אינן מיסטיות. אין לייחס אותן, כמו שנהוג לפעמים לטעון, למוסר עבודה פרוטסטנטי או למנטליות סקנדינבית שוחרת שלום. זוהי פוליטיקה. דיור בר השגה למשל, קיים בזכות בנייה ציבורית מאסיבית ובזכות מערכת דיור ציבורי המגבילה את המסחר בנדל"ן. המודל השוודי החדש מעדיף את כוחות השוק, פוגע בדיור הציבורי ויגרום כנראה להעלאת מחירי הדיור. השכר הגבוהה בשוודיה הוא תוצר של ההסכמים הקולקטיביים והאיגודים המקצועיים רבי העוצמה. המודל השוודי החדש נלחם באלו. הסכומים שמשלמים אזרחי שוודיה על גני-ילדים, לימודים אוניברסיטאיים וטיפול בקשישים הם אפסיים בזכות השקעת הענק בבניית ותיחזוק שירות ציבורי איכותי ונגיש לכל. המודל השוודי החדש מכניס גורמים פרטיים ומחליש את המערכת הציבורית.

רולניק צודק בכך שבשוודיה המדיניות הכלכלית-חברתית מכוונת להיטיב עם כלל האזרחים ולא עם מה שהוא מכנה "הטייקונים, הבנקאים, המאעכרים והוועדים". בשוודיה, עם זאת, הוועדים מייצגים את רוב העובדים, איש לא יעלה על דעתו לשלול את הלגיטימיות שלהם והם שותפים במאבק שבמרכזו עומדות שאלות חשובות כמו ערכה של העבודה, כוחו של ההון, זכויות חברתיות, סולידריות ושוויון. וזהו מאבק פוליטי. ממש כמו בישראל.

גילוי נאות: הכותב הוא עיתונאי ישראלי המתגורר לסירוגין בשוודיה ובישראל

צילום: אייל טואג

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ