פידל קסטרו הרס את קובה - אבל בזכותו כולנו יודעים לאן מוביל הקומוניזם

השיטה הקומוניסטית הצליחה להביא את האי הקובני לעוני משווע, עם השכר הנמוך בעולם, אבטלה הכי גבוהה בעולם ותוצר לאומי נמוך במיוחד

נחמיה שטרסלר
נחמיה שטרסלר
נחמיה שטרסלר
נחמיה שטרסלר

קובה. אלחנדרו פוסמורנה הביט בנו בחיוך, ופתח לרווחה את דלת המסעדה. מדובר בצעיר קובני בן 30, לבוש בחולצה לבנה עם פפיון אדום, שמשמש מארח במסעדה. הוא התקבל לעבודה כי הוא מדבר אנגלית, ואנגלית היא מצרך נדיר בהוואנה.

אלחנדרו הוביל אותנו לשולחן ושם התפתחה שיחה קצרה. שאלתי אותו איך הוא יודע אנגלית כל כך טוב, והוא ענה שיש לו תואר בספרות אנגלית מאוניברסיטת הוואנה, ושהוא בעצם מורה לאנגלית בתיכון. "אז מה אתה עושה במסעדה", שאלתי. הוא אמר שהוא לא יכול להתקיים משכרו כמורה, ולכן חיפש משהו אחר. "כמה אתה מרוויח?", שאלתי. "25 דולר בחודש". "וכמה במסעדה?" "גם כן 25 דולר, אבל כאן יש לי לפעמים טיפים, וזה מה שמחזיק אותי".

פידל וראול קסטרוצילום: אי–פי

בשלב הזה הוא הביט סביבו בחשש וחזר לעמדתו בפתח המסעדה. אבל הסקרנות לא נתנה לי מנוח, ולאחר כמה דקות יצאתי אליו. הוא סיפר לי שמדי בוקר הוא נוסע באוטובוס צפוף במשך שעה וחצי למסעדה. שם הוא מחליף בגדים ועובד עד 21:00, כל הזמן על הרגליים; ואז מחליף בגדים ועושה את כל הדרך חזרה. "אני מגיע הביתה, מתקלח ונופל על המיטה מת מעייפות ומכאבי גב".

"אבל איך אתה חי מ-25 דולר בחודש, הרי המחירים כאן גבוהים כל כך", אני שואל. "זו הבעיה האמיתית של כל הקובנים, לכן אנחנו כל כך כועסים על השכר הנמוך. נכון שהמדינה נותנת לנו תלושים לקניית מצרכי יסוד בזול, אבל זה כל כך עלוב, מדכא ולא מספיק". "מה עם דירה, חברה, חתונה?" "אין לי סיכוי לדירה, אני חי אצל ההורים, ואין לי גם סיכוי לחתונה, כי אף אחת לא תסכים להתחתן עם מי שאין לו כסף". "אבל לכולם אין", אני אומר. "לא מדויק", הוא עונה, "יש כאלה שיש להם, כי הכל עובד כאן בשיטת הקומבינות, הבעיה היא עם אלה שאין להם קומבינה.

"אתה יודע כמה עולה כאן ג'ינס אמריקאי? 40 דולר - יותר מחודש משכורת. אם יש לך קרובים בחו"ל, הם שולחים לך כמה ג'ינסים, אתה מוכר אותם כאן בשוק השחור, עושה כסף טוב וגם יכול להרשות לעצמך ג'ינס אחד". "אבל מה חשוב כל כך ג'ינס מחו"ל", אני שואל, "אפשר לקנות גם ג'ינס מקומי". הוא מתסכל עלי בחיוך עצוב ועונה: "אם אלך עם ג'ינס מקומי, אז באמת לא יהיה לי סיכוי למצוא בחורה, אך אחת לא תסתכל עלי, כי ג'ינס מקומי זו הכרזה ברורה שאתה לא יוצלח".

על שיטת הקומבינות למדתי מבעל הבית שלנו. החלטנו להתגורר במה שקרוי "קאזה פרטיקולרה" - חדר מושכר בתוך דירה מקומית. היתרון ברור: אתה משלם רק 30 דולר ליום (לעומת 140 דולר במלון) וגם זוכה לאכול ארוחת בוקר עם המשפחה, לדבר עמם ולראות ממקור ראשון איך באמת חיים בקובה.

בעל הבית שלנו היה גינקולוג בבית חולים. השכר שלו הוא 35 דולר בחודש, וזה לא מספיק לכלום, לכן הוא משכיר שלושה חדרים בביתו. לבית החולים הוא הולך רק לפעמים, אך בעזרת השכרת החדרים הוא עושה ביום אחד הכנסה ששווה כמעט לשכר של שלושה חודשים. רוב האזרחים לא יכולים לעשות כך, כי הם חיים בדירת שני חדרים קטנטנה.

כדי שהשכנים לא יכעסו עליו יותר מדי, מעסיק הרופא את כל השכונה. אחת עושה את ארוחת הבוקר, אחת מנקה את החדרים, אחת עושה כביסה ואחד שומר על מכונית האורחים, שלא תיעלם לפתע.

אחת השכנות מספרת לנו שהיא בעצם אחות בחדר רנטגן, אבל משום שהיא משתכרת רק 20 דולר בחודש, היא עזבה את בית החולים וכיום היא עוזרת בית. שכנה אחרת סיפרה שהיא מאוד רוצה לנסוע למשפחתה בגוואנטאנמו, אבל הנסיעה באוטובוס המקרטע לשם וחזרה עולה בדיוק כמו המשכורת החודשית שלה - אז היא לא ראתה את משפחתה כבר חמש שנים.

השיטה הקומוניסטית הצליחה להביא את האי הקובני לעוני משווע, עם השכר הנמוך בעולם, אבטלה הכי גבוהה בעולם ותוצר לאומי נמוך במיוחד. לכן, מצחיק לשמוע את התרשמותם של תיירים שחוזרים מקובה ומספרים על אנשים שמחים שרוקדים סלסה ברחובות. אין דבר כזה. אולי הם ראו כמה שיכורים שמטביעים את יגונם ברום זול שהשלטון מספק כאופיום להמונים.

מדובר באנשים קשיי יום, שחיים במדינת משטרה מפחידה, שאתה לא יודע אף פעם אם השכן שלך הוא גם מלשין למשטרה. זו מדינה שכדי לנסוע מעיר לעיר אתה צריך רישיון מיוחד, שלפעמים אתה לא מקבל אותו, כי השכן הלשין עליך למשטרה.

הכל קומבינות

עד לפני כ-20 שנה המצב בקובה לא היה קשה כל כך. קובה קיבלה כסף רב מבריה"מ, אוטוסטרדות גדולות נבנו וכך גם בתי החולים ושיכוני הרכבת המכוערים.

אבל ב-1990 התמוטט הגוש הקומוניסטי והסיוע מבריה"מ נפסק באחת וגרם לירידה בסחר החוץ ולצניחה בתוצר הלאומי. גם רוב התוצר של קובה בא מחקלאות - קני סוכר, בננות וקפה - וברור שמדינה שחיה על חקלאות, דינה עוני.

בקובה לא הולכים לעבודה כדי לעבוד - הולכים כדי לגנוב משהו. הרופא גונב תרופות; הברמן נותן חצי כוס ואת החצי השני של הבקבוק מוכר בשחור; מוביל הדלק משקר עם המונה ובעל תחנת הדלק מערבב דלק לתיירים עם דלק מקומי; הפקיד בכניסה למועדון לא קורע את הכרטיס אלא מעביר אותו חזרה לקופאי; עובד המדינה לוקח שוחד; שוטר התנועה דורש שוחד; נשים מוכרות בשמים מזויפים בפתח כלבו עלוב; עקרות בית אופות עוגיות קטנות ומוכרות אותן בצדי הרחובות; ואחרים מנסים למכור לך משקה קל או חביתה בלחם מתוך חלון ביתם. מלחמת הקיום לא נותנת זמן לנשום.

הכי מדהים זה לראות את החנויות הממשלתיות, שם מוכרים את מוצרי היסוד. האזרח צריך להציג בול שקיבל מהמדינה, כמו אצלנו בתקופת דב יוסף בתחילת שנות ה-50. אין שם אפילו שקיות. אתה מביא מהבית בקבוק שממלאים אותו בשמן באיכות נמוכה, והמוכר שופך לך לשקית שהבאת מהבית קצת אורז, קמח וחתיכת סבון. הכל נראה כל כך עלוב, עד שאתה מרגיש רחמים כלפי הקובנים הטובים, שהשלטון הפך אותם לעניים מרודים ומפוחדים.

חבר ישראלי סיפר לי שנסע בקובה ברכב שכור, ובדרך היתה נקודת ביקורת משטרתית. הוא עצר ושוטר ניגש לחלון וביקש את רישיון הנהיגה: "עברת את המהירות המותרת, מותר לנסוע רק 50 קמ"ש על הגשר", אמר. "אבל אין שלט", טען הנהג. "לא חשוב, זה החוק", פסק השוטר ולקח לו את רישיון הנהיגה. לא עזר כלום עד שהנהג שילם לשוטר שוחד של 50 דולר - כפול משכרו החודשי.

מחכים לראול ולפידל

את קובה הרס פידל קסטרו, אבל עם העולם הוא עשה חסד: הוא מאפשר לכל אחד לראות לאן מוביל הקומוניזם - לעוני משפיל, פיגור, פחד מהשלטון ושחיתות; ולראות את הפערים האדירים בין המקורבים לשלטון, נוטלי השוחד ואנשי הקומבינה לבין 90% מהעם המתבוסס בעוני.

רק בקובה אפשר לראות איך חי העולם לפני 60 שנה, עם המכוניות האמריקאיות הגדולות של שנות ה-50, עם הבתים המתפוררים, הכבישים מלאי הבורות ובתי החרושת שקפאו בזמן.

מתי כל זה יתמוטט? מתי תפרוץ המהפכה שתחסל את המשטר הקומוניסטי? האם זה יקרה כאשר ראול קסטרו ימות? כיום הוא בן 81. האם זה יקרה כאשר אחיו פידל ימות? כיום הוא בן 86 וחולה. אולי זה יקרה קודם לכן, באופן הכי בלתי צפוי, בדיוק כמו שקרה לפני 20 שנה במזרח אירופה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ