בישראל מתחוללת מלחמת שפות

בעיר ששליש מאוכלוסייתה ערבית, חולים חסרי אונים מחפשים מחלקות

רון גרליץ
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

באחרונה נאלצתי לבלות במסדרונות בית החולים לילדים בהדסה עין כרם בירושלים. בית החולים משרת גם ערבים ועושה רושם שהם זוכים לטיפול מצוין ושוויוני. אבל השפה הערבית נוכחת באופן מצומצם מאוד בשילוט במסדרונות הבניין החדש והמפואר.

התמונה שחקוקה בזיכרוני היא של אם ערבייה המסתובבת עם תינוק מחובר למכשירים, מחפשת את חדר הרנטגן ומבקשת עזרה בערבית, כיוון שאינה יכולה לקרוא את שלטי ההכוונה בעברית. מזעזע בעיני שבבית חולים מרכזי בעיר ששליש מאוכלוסייתה ערבית, חולים ערבים מסתובבים חסרי אונים בחיפוש אחרי המחלקות השונות.

עבודה ערביתצילום: אלדד רפאלי

האם הנואשת חיפשה את מכון הרנטגן דווקא בקומת הקרקע, המשופעת בשלטים המוקירים את התורמים להקמת הבניין, באנגלית ובעברית. חשבתי על אותם תורמים יהודים. האם הם יודעים שבכספם נבנה המוסד המפואר אשר אינו טורח לשלט את מסדרונותיו בערבית? האם הם חושבים על החולים הערבים המסתובבים חסרי אונים?

לצערי, בית החולים הזה הוא מקרה מייצג. במבני ציבור רבים בישראל (בתי חולים, מוזיאונים, מוסדות ספורט, משרדי ממשלה ועוד) המשרתים את כל האזרחים מתעלמים מ-20% מהם, והשילוט בהם הוא כמעט רק בעברית. אין מנוס מלקבוע שבישראל יש כעת מלחמת שפות. באופן רשמי, הערבית היא שפה רשמית, אבל היא נעדרת כמעט לגמרי מהמרחב הציבורי ובמיוחד ממוסדות הציבור.

אבל היעדרה הנוכחי של הערבית אינו כל הסיפור, שכן אליו מתווספים הנסיונות הפעילים לצמצם את נוכחותה עוד יותר. ח"כ אבי דיכטר (קדימה) מקדם, בתמיכתם של עשרות ח"כים, הצעת חוק שתפגע במעמדה של השפה הערבית, ובשנים האחרונות מתפשטת תופעה מכוערת של ריסוס בשחור על הערבית בשלטי דרכים.

התוצאה היא לא רק בעיה תפקודית, כמו המקרה של אותה אם בבית החולים בירושלים, אלא מסר חד ורע לאזרחים הערבים - אתם ושפתכם אינם רצויים במדינה שקמה במולדתכם; המרחב הזה הוא שלנו, היהודים. משמעותה של ההדרה קשה לא פחות מבחינתנו, היהודים: היא מעידה שאיננו מצליחים ליצור בית לאומי שיהיה סובלני ויכיל את המיעוט הילידי ואת שפתו.

רוב היהודים בישראל ובעולם רוצים שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. אני שותף לרצון זה, אבל אין שום דבר יהודי ושום דבר דמוקרטי בהעלמה של שפת המיעוט. ההפך הוא הנכון. דרוש מרחב ציבורי משותף ששתי השפות נוכחות בו. המאבק על נוכחות ונראות של השפה הערבית היום הוא מאבק על הדמוקרטיה בישראל. הפילנתרופיה היהודית ממלאת כאן (בין אם היא רוצה או לא) תפקיד מרכזי, כי היא גורם מרכזי בבנייה של מוסדות ציבור בישראל. הפילנתרופים צריכים לדרוש שכל מבנה ציבור שנבנה בכספם (ובמיוחד בערים הגדולות, בכל בתי החולים והאוניברסיטאות) יכלול שילוט מלא בערבית, בדיוק כמו בעברית. אין זו אפילו דרישה (לגיטימית כשלעצמה) שהכספים יחולקו באופן שווה גם לערבים, אלא דרישה צנועה ומינימלית שעלותה אפסית.

אומרים לי שאני לא מבין איך הפילנתרופיה עובדת ושלא מקובל שתורמים בתפוצות יציבו דרישות כאלה כתנאי לתרומה. אולי. אבל אני מכיר מצוין את מערכת היחסים בין ערבים ליהודים בישראל ואת המצב הנפיץ שבו היא נמצאת כעת. כל ילד ערבי שנכנס עם הוריו למוזיאון לילדים (שנבנה בכספי תורמים) ומרגיש עצמו מודר - הוא ילד שיהיה קשה מאוד לשכנע אותו שמדינת ישראל היא מדינתו.

הכותב הוא מנכ"ל שותף של עמותת סיכוי לקידום שוויון אזרחי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker