המפסידה הגדולה של ועדת הריכוזיות: המחאה החברתית - זירת הדעות - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המפסידה הגדולה של ועדת הריכוזיות: המחאה החברתית

הגיעה השעה שהמחנה החברתי ילמד למנף לטובתו את שוק ההון

5תגובות

מסקנותיה הסופיות של ועדת הריכוזיות התקבלו בציבור בתמימות דעים מדאיגה. בפוליטיקה ובתקשורת, ימין ושמאל, חזרה ונשמעת הדעה שהמסקנות הן הישג חשוב של המחאה החברתית. נדמה שהביקורת היחידה שהועלתה במחנה החברתי היא שהוועדה "לא הלכה מספיק רחוק", או החשש שהמלצותיה ישחקו בידי הממשלה.

תמימות הדעים בציבור לגבי המסקנות מהווה תעלומה. עבור רבים ממשתפיה, המחאה ביטאה אכזבה ממדיניות ה"שוק החופשי" שמוביל הימין הכלכלי בעשורים האחרונים. והנה, מטרתה העיקרית של ועדת הריכוזיות היא לשכלל את אותה מדיניות ממש לגבי הנכסים הפיננסים של הציבור. במובן הזה, ועדת הריכוזיות היא ממשיכת דרכה הישירה של ועדת בכר. פרטיה של התכנית ליצירת שוק הון "חופשי", "יעיל" ו"משוכלל" אמנם עודכנו לעשור החדש, אך החזון נותר כשהיה.

את המלחמה המשותפת של הימין הכלכלי והמחנה החברתי בשאלת הריכוזיות, צריך להבין כסלידה משותפת מן ה"קפיטליזם האוליגרכי" של הטייקון, לא כשותפות טבעית לדרך. עכשיו, כששבוע הכיף נגמר, הדרך צריכה להתפצל. האתגר האמיתי של המחנה החברתי הוא לפתח דרך כזאת.

הימין הכלכלי, מצדו, "כבר מרגיש בבית". עם חקיקת המסקנות, הנכסים הפיננסים של הציבור ינוהלו בידי מנהלי השקעות, שהשיקולים המרכזיים שעומדים לנגד עיניהם, ואל נגד הרגולטורים שלהם, הם דמי ניהול, תשואה, סיכון, ויציבות מערכתית. במצב הזה, שיקולים שבמדיניות ציבורית או בצדק חלוקתי הם מחוץ לתחום. עבור הימין הכלכלי, זהו מצב הדברים הטבעי והרצוי. עבור המחנה החברתי זהו מצב שמבחינה פרקטית וערכית יהיה קשה לקבל.

מבחינה פרקטית, המחנה החברתי מציע מדיניות בתחומי הדיור, תחבורה, תעסוקה, חינוך, תעשייה וטכנולוגיה ואיכות הסביבה. מרביתה מנוסחת בדו"ח ספיבק-יונה. לטוב ולרע, האשראי המוסדי משפיע על התחומים הללו מן הקצה אל הקצה. הארכת שבוע הכיף עם הימין הכלכלי תצר את קשת המדיניות שבה ניתן יהיה לנקוט, והדיון יוסט לנושאים צדדיים. במקום לחשוב כיצד לחולל שינוי מבני, הכנסת תמשיך במושבה כמועצה הישראלית לצרכנות. זהו מצב טוב למי שקונה שוקולד, ומצב מלחיץ לסמנכ"לי מכירות ושיווק. עבור מי שקיוו לסדר יום חדש זאת בעיקר אכזבה מרה. המחאה היתה יותר ממאבק בין "הקפיטליזם החזירי" של הטייקון לקפיטליזם הניאוליברלי של הימין הכלכלי.

הסתפקות בוועדת הריכוזיות עלולה גם להתגלות מסוכנת ליציבות פינאנסית. רגולטורים שהתקרבו, לפי הבנתם, ל"שוק החופשי" האידאלי יהיו נינוחים יותר, וייטו לתת לשוק "לעשות את שלו". המשבר בארה"ב הדגים שגישה זו עלולה להיות הרת הסון.

כעניין של תפיסת עולם, מי שאינו שותף לעיקרי האמונה של ה"שוק החופשי" יתקשה למצוא היגיון במערכת היחסים הנוכחית בין המדינה למוסדיים (למעשה, בין המדינה לבין החוסכים, ובינם לבין עצמם). המדינה מייצבת את המוסדיים באמצעות אג"ח מיועדות, ולא זו בלבד שמתמרצת השקעה בהם דרך דיני המס, אלא יוצרת אילוץ עבור שכירים במשק ללכת בנתיב זה. בין היתר, במטרה לחזק את שוק ההון.

המדינה גם מגינה על המוסדיים בשעת דחק, כגון המשבר העולמי האחרון. חוק בנק ישראל החדש מסמיך מתן אשראי למוסדיים בנסיבות מסויימות. האוצר לא רק שהיה נכון לפרוש "רשת בטחון" להגנה על חוסכים ותיקים, אלא הקים קרנות מינוף, שנועדו לסייע למוסדיים במחזור אג"ח קונרצני בסך עשרות מיליארדי ש"ח. לפי ההסדר, המדינה "...תיקח על עצמה את מירב הסיכון להפסדי הקרנות (במידה ויהיו כאלה), ותתחלק בתשואה במידה ותהיה עם הגופים המוסדיים". מנגד, ההשקעה המוסדית מתנהלת עם מעט מאוד תוכן חברתי או דמוקרטי. עבור המוחים שדחו את הטענה ש"העושר מחלחל למטה", או שהאינטרס החברתי בא על סיפוקו ע"י ה"יד הנעלמה", ספק אם זאת מערכת יחסים תקינה.

האלטרנטיבה היא בפיתוח כלי מדיניות שיגרמו למוסדיים להביא בחשבון תכליות חברתיות. אחריות חברתית בהשקעה של גופים מוסדיים (SRI) היא תחום מתפתח בעולם ונייר עבודה בנושא הוכן גם באגף שוק ההון באוצר (מאת לביא שיפנבאואר). ע"פ הנייר, "...ייתכן שיש מקום לעצב גם בישראל תפיסה מרחיבה של טובת העמיתים; תפיסה זו גורסת כי טובתם אינה מתמצה בהיבטים הכלכליים בלבד אלא נוגעת גם לחברה ולסביבה שהם חיים בה". ניתן גם לפתח מדדים כמותיים שיסייעו בביצוע השקעות שכאלה, לפי קריטריונים שיקבעו בחקיקה ראשית.

בכל הנוגע להיי-טק הישראלי, שזירת מטרות לאומיות בכלים מימוניים רחוק מלהיות דבר חדש. חיים שני, יו"ר ועדת הריכוזיות, יזם תכנית לעידוד השקעה מוסדית בתעשיה עתירת ידע. שני המשיך בכך מסורת שנחשבת למוצלחת מאוד, של שיתוף פעולה בין המדינה למשקיעים בהייטק הישראלי.

המחנה החברתי צריך ליזום, לפתח ולחזק תוכניות כאלה. הקמתו של שוק משני לדיור על ידי המוסדיים, נושא שהועלה כבר בעבר, צריכה להיכלל במצע פיננסי שכזה. בדיון שהתקיים בוועדת הכספים כשנה לפני המחאה, הועלתה גם האפשרות להתחשב ברוכשי דירה ראשונה במסגרת הפיקוח על הבנקים.

קריאה לחשוב מחדש על תפקידיו של שוק ההון איננה צריכה להתפרש כקריאה למדינה לנהל או להחרים את הנכסים הפיננסים של הציבור. המחנה החברתי צריך לפתח דרך אחרת - שקולה, מידתית וזהירה. בכך, המשפט הפיננסי החדש שיווצר, לא יהא שונה מדיני הקניין, המיסים, התכנון והבנייה, או רבים מענפי המשפט הכלכלי האחרים.

הדינים הללו רואים אמנם בתחרות ובשיקול דעת פרטי ערכים חשובים, אך הם מבטאים מגוון של שיקולים חברתיים. הם גם מתקיימים במגבלת הזכות החוקתית לקניין. הגיוון הזה, יכול להיראות טוב יותר או פחות, בהתאם לדעות, ערכים ואינטרסים שונים, אבל קשה לדמיין את המשפט הישראלי בלעדיו.

הגיעה השעה שהמחנה החברתי ילמד למנף לטובתו את שוק ההון. עד שזה יקרה, הריכוזיות בשוק ההון אולי ירדה, אך הריכוזיות ב"שוק הרעיונות", כך נדמה, מעולם לא היתה גבוה יותר. לעת עתה, המפסידה הגדולה היא המחאה החברתית.

הכותב הוא דוקטורנט למשפטים באוניברסיטת הרווארד.

דניאל בר און



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות