שכר דירה, משכנתא, רכב ומזון: יקר בישראל - וזו מדיניות

"ממשלת השינוי" דומה להפליא לממשלת נתניהו האחרונה ■ היא מניחה שהבייס שלה, מחנה אנטי־ביבי, מורכב ממצביעים שבויים: אפשר לעלות למקפצה, להטיל את מימיה על הציבור ולצעוק גשם, קורונה, חיסונים ואיראן - ולקבל מהם את הקולות גם בבחירות הבאות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
נפתלי בנט ובני גנץצילום: אוהד צויגנברג
גיא רולניק

הן לא פזרניות, לא בזבזניות, לא חסרות אחריות ולא עצלניות: שש המשפחות שפתחו בפני כתבי עיתון זה את חשבונות ההוצאות שלהן השבוע, הציגו את המספרים המבהילים והמדכאים שרוב הישראלים הנורמטיבים מכירים: משק בית עם ארבע עד שש נפשות נאלץ להוציא מדי חודש 20–40 אלף שקל נטו כדי לשלם עבור כל הוצאותיו. 

במארס 2011 (ראו צילום שער מצורף) פרסמנו כאן ב–Markerweek גיליון מיוחד שעסק ביוקר המחיה בישראל. ארבעה חודשים לאחר מכן פרצה המחאה החברתית הגדולה ביותר שידעה המדינה. בניגוד לכל המחאות הקודמות שהיו כאן, היא לא היתה יוזמה של מגזר מסוים או של צד מסוים במפה האידאולוגית, אלא נגעה בסוגיה שהכאיבה לרוב המכריע של הציבור: יוקר המחיה בישראל

שער מרקרוויק, מארס 2011

כלי התקשורת נתנו למחאה רוח גבית משמעותית בחודשה הראשון, אבל ברגע שהתחילה לכוון את חיציה גם לטייקונים הגדולים במשק ולהעלות שאלות על ההון, השלטון, העיתון והחיבור המשחית ביניהם — הם עשו הכל כדי לדכא אותה. הבוסים ירדו לחדר החדשות והודיעו לעורכים: להפסיק מיד את הכיסוי התקשורתי של המחאה, ההפגנות והרוח שנשבה ברחובות, לדרדר, לגמד ולהחזיר את מסך העשן הרגיל לעמוד הבית ולראש המהדורות. 

רק עשר שנים לאחר המחאה, כאשר מנכ"ל וואלה לשעבר אילן ישועה עלה על דוכן העדים במשפטו של ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, קיבלו הישראלים אישור רשמי לכך שזה לא היה במקרה: רוב כלי התקשורת בישראל משמשים כלי של הבוסים הגדולים במגזר העסקי לקידום האינטרסים שלהם; סדר היום של העיתונות לא נועד לשרת את הציבור, אלא את מוקדי הכוח והכסף בפוליטיקה ובמגזר הפרטי; המחאה החברתית עברה סיכול ממוקד של הבוסים של העיתונות מהרגע שבו איימה על הבעלים, המפרסמים, השותפים והחברים שלהם. 

ואולם מאות אלפי האנשים שיצאו לרחובות באותו קיץ קסום וחריג, נתנו שוק חשמלי חסר תקדים לפוליטיקה הישראלית; המחאה הובילה לתנועת קוביות דומינו שמוטטה טייקונים, חשפה את קשריהם המושחתים והמאפיוזיים עם העיתונות, ואילצה את המחוקקים והרגולטורים להשתחרר מלפיתת קבוצות האינטרס ולשרת את הציבור.

גל רפורמות חסר תקדים בשלוש השנים שלאחר המחאה הכניס תחרות בשורה של ענפים במשק, פירק מוקדי כוח, העלה את שכר המינימום, הוריד את האי־שוויון, ריסן את השכר המנופח של הבנקאים ושלח שרשרת טפילים פיננסים ופושעי הון־שלטון־עיתון לפשיטות רגל או למאסר. 

ואולם כל זה היסטוריה, לצערנו. בחמש השנים האחרונות עברה הפוליטיקה הישראלית לעידן השבטיות, הקיטוב, השנאה ובאחרונה הקורונה והקונספירציה: במקום דיונים מושכלים בסיבות ליוקר המחיה, שחיקה באיכות החיים ואיכות המוצרים הציבוריים — עברנו לעידן שבו 95% מהאנרגיה ממוקדת בשנאה, מחנאות ורעש בלתי פוסק של שקרים, קונספירציות וזבל שמפיצות הרשתות החברתיות. 

פייסבוק ודומותיהן יוצרות מצג שווא אצל מיליוני ישראלים לפיו הן מאפשרות לעם להשמיע את קולו, בעוד הן עושות את ההפך הגמור: מייצרות בעיקר רעש אינסופי המבוסס על אלגוריתם המקדם תכנים מסיתים ושקריים, ערבוב מוחלט בין שקר לאמת, בין אנשי מקצוע לשרלטנים, בין פעילי החברה האזרחית לבין לוביסטים, בין מדע לפייק, בין אינטרס ציבורי לפרופגנדה מפלגתית — שיחדיו יוצרים מערכת אקולוגית שבה פורחים פוליטיקאים ופקידים שרוצים לשרת את עצמם או את מוקדי הכוח הכלכליים. 

חמישה אבות ואמהות ליוקר המחיה הישראלי, חמש סיבות עיקריות לשחיקה באיכות החיים של תשעת העשירונים הנמוכים בישראל — אבל כולם תוצאה ישירה ועקיפה של מדיניות ממשלתית.

1. מונופולים, אוליגופולים וקרטלים

מעטים הענפים במשק הישראלי שבהם מתקיימת תחרות משוכללת שאפשר למצוא במודל הניו־קלאסי שמלמדים עדיין בספרי הכלכלה. ואולם ההנחות של המודל הזה מפוקפקות במיוחד. במציאות הכלכלית הנוכחית, חברות ויזמים מקדישים את רוב האנרגיה שלהם במטרה לגרום לשוק להיות ההפך מ"שוק חופשי, תחרותי ומשוכלל" — על ידי מיזוגים, רכישות, הסדרים כובלים והשפעה על השלטון שנועדו לצבור כוח שימנע מהם את הצורך להתחרות.

אין כמעט ענפי משק עם תחרות משוכללת, ומה שגרוע יותר — דווקא בענפים עם המוצרים והשירותים היקרים והחשובים ביותר, פערי המידע והכוח בין היצרנים לצרכנים עצומים, חסמי הכניסה גבוהים והסיכוי לראות שיווי משקל תחרותי הוא אפסי: מונופול הגז, קרטל יבואני הרכב והאוליגופולים של הביטוח, הפנסיה והמזון — כולם קיבלו פרוטקשן מהמדינה והם יכולים להתעמר בלקוחותיהם השבויים.

מירב מיכאלי, יחס ישיר בין עושר לכוח פוליטיצילום: הדס פרוש

הנזק לציבור הוא משולש: יוקר מחיה עבור הצרכנים, חניקת החדשנות בענף שבו הם פועלים, ופריון נמוך ואבטלה סמויה בעסקיהם. באגף התקציבים במשרד האוצר, במשרד ראש הממשלה וברשות התחרות הישראלית יש עדיין יותר מדי כלכלנים ומשפטנים עם הבנה קלושה בעסקים ואמונה מנופחת ביכולת של השוק להגיע לשיווי משקל תחרותי לבדו. מה שעוד יש בשלושת מוקדי הכוח האלה הוא אנשים שעסוקים יותר מדי במחשבות על הג׳וב הבא שלהם בחברות הענק הפרטיות והממשלתיות — והם שבויים בידי בעל השליטה, המנכ״לים, עורכי הדין, רואי החשבון והלוביסטים של חברות הענק, שמוכנים לעשות הכל כדי למנוע תחרות.

2. מוצרי מותרות

שתיים או שלוש מההוצאות הכבדות ביותר בסל הצריכה של המשפחות בפרויקט שלנו הן משכנתא, שכר דירה ותחבורה. אם נוסיף לכך את ההוצאה שיש למשפחות רבות על חינוך פרטי, עולה תמונה ברורה שאלה הוצאות שהן תוצאה ישירה של מדיניות ממשלתית מכוונת, שרואה בדיור, תחבורה וחינוך מוצרים פרטיים, שלא לומר מוצרי מותרות. 

זו טעות חמורה: קורת הגג היא המוצר הציבורי הבסיסי ביותר, עם ההשפעה הגדולה ביותר על איכות חיים ובריאות הנפש והגוף של רוב האנשים. הפיכת הדיור למוצר פרטי שמחירו יכול להכפיל ולשלש את עצמו תוך שני עשורים ללא קשר לעלויות הבנייה ולהתפתחות השכר הממוצע והחציוני במשק היא תוצאה של בלבול עמוק ביותר בקרב מקבלי ההחלטות. המאיון העליון, שבעשור האחרון צבר עושר עצום הנאמד במאות מיליארדי שקלים כתוצאה מבעלות והשקעה בנדל״ן, לא יצר שום תועלת חברתית המצדיקה את צבירת העושר הזאת, אלא רק יניקת עושר ממעמד הביניים. 

מחירן של קרקעות בכלל ושל קרקעות באזורי ביקוש בפרט לא עלו כתוצאה מגאונות, חדשנות, המצאות ופיתוחים של המשקיעים ובעלי הקרקעות הגדולים. המחיר עלה בגלל משתנים שכולם חיצוניים ואינם בשליטתם של יורשי הנדל"ן, סוחרי הנדל"ן, יזמי הנדל"ן והמשקיעים בענף: מדיניות ריבית, מדיניות של הקצאת קרקעות וגידול מהיר באוכלוסייה העלו את מחירי הדיור והנדל״ן, ובכך העבירו מאות מיליארדים מקבוצה אחת באוכלוסייה (ציבור רחב ומפוזר, בעיקר הדורות הצעירים) לקבוצה אחרת באוכלוסייה (קבוצה קטנה של משקיעי נדל״ן ודורות מבוגרים יותר). 

מחאה נגד יוקר המחיה, ב–2011. ישראל נהפכה למדינה עשירה עם אזרחים ענייםצילום: טל כהן

אחרי הדיור, המוצר הציבורי הבסיסי השני בחשיבותו שהממשלה הזניחה והפקירה בשני העשורים האחרונים הוא התחבורה הציבורית. השוק הפרטי לא יכול לתת מענה לפתרונות תחבורה לרוב הציבור. הממשלה הפקירה את הזירה הזאת, הזניחה את הרכבות בתוך הערים, בין הערים ואת האוטובוסים — והתוצאה היא שמיליוני ישראלים נאלצים לבלות חלק אדיר מחייהם בפקקים, תוך שהם משלמים סכומי עתק על רכישת רכב במזומן, בליסינג או בהלוואה. חמש משפחות יבואני הרכב צברו מיליארדים של רכוש אישי ומאות אלפי כלי רכב חדשים עולים על הכביש כל שנה והופכים את ישראל למדינה עם צפיפות בכבישים מהגבוהות בעולם המערבי. זה לא כוח עליון, אלא מדיניות ממשלתית.

3. שחיתות ובזבוז בהוצאה הציבורית

כדי שהממשלה תוכל לממן שירותים ציבוריים חיוניים — דיור איכותי ובר השגה ותחבורה ציבורית מהירה ונוחה — היא צריכה לוותר על משאבת המסים האדירה שהיא לוקחת משוק הנדל״ן והתחבורה, ולהוציא מאות מיליארדי שקלים בשנים הקרובות על בניית תשתיות דיור ותחבורה.

כדי לעשות זאת היא צריכה לקצץ בהוצאות מיותרות שאינן משרת את הציבור: כל מיליארד שקל נוספים שזורמים לניפוח שכר ופנסיות במערכת הביטחון, במונופולים ממשלתיים ובמשרדי הממשלה — הם מיליארד שקל שלא הולכים לתשתיות ולשירותי רווחה. כל מיליארד שקל של הוצאות שכר, פנסיה וחוזים לקבוצות אינטרס ומקורבים, הם מיליארד שקל נוספים שמאלצים את הממשלה להמשיך לגבות לעד סכומי עתק במסי ערך מוסף וקנייה המייקרים את המוצרים והשירותים הפרטיים. 

שר האוצר, אביגדור ליברמןצילום: אוהד צויגנברג

נתוני הכלכלנית הראשית באוצר על זהות הרוכשים הגדולים ביותר של דירות להשקעה ברבעון האחרון הם לא פחות ממדהימים. למרות בועת היי־טק חסרת תקדים ששפכה מיליארדי דולרים לסטארט־אפים, יזמיהם ועובדיהם הבכירים — הקונים הגדולים ביותר של דירות להשקעה הם העובדים הבכירים במגזר הציבורי ובמערכת הביטחון. מי שלא מחובר למוקדי הכוח מוצא את עצמו עם שכר נמוך, יוקר מחיה גבוה ועכשיו גם יגלה ששכר הדירה שישלם יזרום במקרים רבים לכיסיהם של אלה שהצליחו להתחבר לעטין הממשלתי.

4. אי־גביית מס מהאלפיון וצבירת עושר עצום בידי מעטים

תחקירים עיתונאיים ועבודות מחקר מדעיות חשפו בארה"ב בעשור האחרון נתונים מבהילים על מערכת המס הגלובלית, שמאפשרת לעשירים ביותר להתחמק מתשלומי מסים בטריליוני דולרים. האם האלפיון העליון בישראל משלם מסים? כמה הוא משלם? אין סיבה להניח שמצבנו טוב יותר מאשר בארה״ב. ההבדל היחיד הוא שבישראל רשות המסים, אגף התקציבים, משרד האוצר ובנק ישראל מעולם לא ניסו לענות על השאלות האלה.

ילדי אגף התקציבים ישמחו לדבר ללא הפסקה על הפטורים למס על קרנות ההשתלמות — אבל מעולם לא יתעניינו בשאלה כיצד אפשר לגרום ל–0.1% מהאוכלוסייה, שאצלם נצבר רוב העושר, לשלם את המסים הדרושים למימון שירותים ציבוריים. במחלקת המחקר של בנק ישראל יפרסמו בקרוב את המאמר ה–1,543 על הציפיות האינפלציוניות, כפי שמשתקפות במחירי האג״ח, המק״מ וגובה הגלים — אבל לא יתעניינו בשאלה מדוע אצל 0.1% העליונים יש יחס הפוך בין עושר לבין תשלום מסים, ויחס ישיר בין עושר לכוח פוליטי ויכולת להשפיע על סדר היום של קובעי המדיניות. 

מחאה נגד יוקר המחיה, ב–2011צילום: ניר כפרי

בכירי רשות המסים לדורותיהם הופכים ברובם, עם פרישתם מהשירות הציבורי, ליועצי המס של האלפיון העליון. אין להם עניין לסגור את הפרצות המאפשרות למולטי־מיליונרים ולמיליארדרים הישראלים להימנע מתשלום מסים משמעותיים על צבירת העושר והרכוש האדירה שלהם. בעשור האחרון נהפכה ישראל למדינה עשירה עם אזרחים עניים. למדינה יש חוב נמוך ועודף נכסים במט״ח בהיקפים אדירים, במגזר הפרטי יש מאות מיליארדרים — ואילו מנגד רוב מעמד הביניים נאנק תחת יוקר מחיה ושוקע בחובות אדירים, בעיקר משכנתאות.

5. מוסדות דמוקרטיים שאינם קשובים לאינטרס של הציבור 

סעיפים 1–4 אינם גזירת גורל, לא קשורים למיקום הגיאוגרפי של ישראל או להרכב מיוחד של האוכלוסייה כאן. עם אותם תנאי רקע בדיוק אפשר היה להוריד את יוקר המחיה ולשפר משמעותית את איכות החיים של רוב הישראלים. ההוכחה הבולטת ביותר לכך היא ארה״ב — המדינה העשירה בעולם, שיושבת על שטח עצום ובאחד המיקומים הטובים על פני כדור הארץ — אבל חלק עצום מהאוכלוסייה שלה חי ברמת חיים ואיכות חיים נמוכה.

העוני, האי־שוויון, תוחלת החיים היורדת, הבריאות הנפשית המידרדרת, התזונה הגרועה, חובות העתק של האמריקאי בחמשת העשירונים הנמוכים — כולם תוצאה של מדיניות ממשלתית מכוונת, שמתעדפת מעטים וחזקים על פני הציבור הרחב. 

המוסדות הדמוקרטיים בארה״ב הלכו ונשחקו ב–30 השנים האחרונות — והתוצאה היא שחלקים גדולים מהמדינה העשירה בעולם נראים כמו מדינת עולם שלישי בכל הקשור לתשתיות הציבוריות הבסיסיות ביותר ולהגנה על הציבור והעובדים מפני מגזר עסקי טורפני ואלים. 

כישלון השיטה האמריקאית ב–20 השנים האחרונות חייב להיות תמרור אזהרה לישראל — ולקח לגבי מה שקורה למדינה שהופכת בת ערובה של המיליארדרים ואגדות ה״שוק החופשי״ שהם ומשרתיהם בפוליטיקה, במכוני המחקר ובאקדמיה שיווקו לציבור. 

מאבק ביוקר המחיה הישראלי חייב להתחיל בשבירת המונופולים הישראליים, שיקום השירותים הציבוריים וייבוש בורות השומן והשחיתות במגזר הציבורי. 

ביום ראשון הקרוב מתכוונת ממשלת ה״שינוי״ של נפתלי בנט, יאיר לפיד, מרב מיכאלי וניצן הורוביץ להכשיר את התוספת השערורייתית של 1.3 מיליארד שקל בשנה לפנסיות התקציביות של פורשי מערכת הביטחון — אחד המגזרים הכי שבעים במשק הישראלי. זהו מהלך רגרסיבי ומושחת שמתגלגל ישירות ליוקר המחיה של כלל הציבור.

אישורו מבהיר בצורה ברורה שלממשלה הזאת יש מחויבות אפסית להילחם למען מעמד הביניים, והיא דומה להפליא לממשלת נתניהו האחרונה. בדיוק כמוה, היא מניחה שהבייס שלה, מחנה אנטי־ביבי, מורכב ממצביעים שבויים: אפשר לעלות למקפצה, להטיל את מימיה על הציבור ולצעוק גשם, גשם, קורונה, קורונה, חיסונים ואיראן ולקבל מהם את הקולות גם בבחירות הבאות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker