תיק מינוס 2000: הבנקים ועיתוניהם מנסים לחסל את ועדת בכר — ונכשלים

בשבוע שעבר מת יוסי בכר בגיל צעיר (65) ממחלת הסרטן ■ זוהי הזדמנות לחזור לאחת הרפורמות החשובות ביותר שבוצעו בכלכלה הישראלית ב–20 השנים האחרונות, שהניחה את היסודות לשרשרת מהלכים שפירקו בהדרגה את מוקדי הכוח הגדולים ביותר במשק: בנק הפועלים, בנק לאומי והפירמידות של הטייקונים שנשלטו על ידם

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ד"ר יוסי בכר ובנימין נתניהו
ד"ר יוסי בכר (מימין) ובנימין נתניהו, בימי ועדת בכר ב–2004צילום: אייל טואג
גיא רולניק
גיא רולניק
גיא רולניק
גיא רולניק

בשנה שעברה נפגש אחד מחברי ועדת בכר — הוועדה שהחלה גל רפורמות להקטנת הריכוזיות במשק — עם האיש שעל שמו היא נקראה: ד"ר יוסי בכר.

השנה היא 2019, יוסי נאבק במחלה קשה, כבר חלפו 15 שנה מאז פעלה הוועדה שעמד בראשה, ויותר מעשור חלף מאז יושמו כל מסקנותיה — אבל הנושא עלה בשיחה. "שאלתי את יוסי על המסע האלים שניהלה העיתונות נגד הוועדה ונגדו אישית לפני, במהלכה ואחריה. הוא פטר את זה בכך שהוא 'כבר התרגל' — אבל ראיתי על פניו עד כמה הכאיבה לו הביקורת. עד היום", הוא סיפר לי השבוע.

מותו של יוסי בכר בגיל צעיר (65) ממחלת הסרטן, בשבוע שעבר, הוא הזדמנות לחזור לאחת הרפורמות החשובות ביותר שבוצעו בכלכלה הישראלית ב–20 השנים האחרונות: ועדה שהגדילה דרמטית את התחרות בשוקי ההון בישראל ושהניחה את היסודות לשרשרת מהלכים שפירקו בהדרגה את מוקדי הכוח הגדולים ביותר במשק: בנק הפועלים, בנק לאומי והפירמידות של הטייקונים שנשלטו על ידם.

אבל סיפורנו מתחיל הרבה קודם, בדיוק לפני 35 שנה, בינואר 1985, 14 חודשים לאחר קריסתם של הבנקים בישראל בעקבות השערורייה הפיננסית הגדולה בתולדות המדינה: ויסות המניות הבנקאיות, קריסתן וחילוץ הבנקים על ידי משלם המסים. בעקבות המשבר, מחליטה הוועדה לביקורת המדינה להקים ועדת חקירה שבראשה עומד שופט בית המשפט העליון, משה בייסקי. באפריל 1986 הגישה הוועדה את מסקנותיה שטילטלו את האליטה הכלכלית, הפוליטית והפיננסית בישראל. חברי הוועדה קבעו שהמשבר נבע ישירות מהוויסות שיזמו וביצעו מנהלי הבנקים ושמימון ומתן הלוואות לרכישת המניות והייעוץ שניתן ללקוחות הם עבירות פליליות על חוק ניירות ערך וחוק הבנקאות. הוועדה המליצה להדיח לצמיתות את מנהלי הבנקים ולשים קץ לשליטת הבנקים בשוק ההון באמצעות כובעם המשולש: שליטתם המונופוליסטית במתן אשראי, בייעוץ השקעות ובניהול ההשקעות. בעקבות המלצות הוועדה ועתירה לבג"ץ נאלץ בעל כורחו היועץ המשפטי לממשלה להגיש כתבי אישום נגד האנשים החזקים ביותר במדינה — והם מודחים מתפקידיהם.

למרות מסקנות הוועדה, המשבר האדיר והמחיר הכלכלי שלו, חזרו הבנקים מהר מאוד לצבור כוח פוליטי עצום והצליחו למנוע את יישום מסקנות הוועדה ולהעמיק את אחיזתם בשוק ההון. ואכן, ב–1993 חוזרים הבנקים ויועציהם לזירת הפשע ומחוללים משבר נוסף: הם דוחפים ללקוחותיהם הלוואות עתק לרכישת קרנות הנאמנות שבשליטתם וניהולם ומביאים על הלקוחות משבר נוסף כשהבורסה קורסת בתחילת 1994. שש שנים לאחר מכן, בשנת 2000, מנסה מנכ"ל משרד האוצר דאז, אבי בן בסט, ליזום רפורמה ליישום מסקנות ועדת בייסקי — אבל שר האוצר, אברהם בייגה שוחט, התקפל בלחץ של הפועלים ולאומי ומנע רפורמה.

חלון ההזדמנות הגיע שנתיים לאחר מכן, כשאריאל שרון מינה את בנימין נתניהו לשר אוצר — והטיל על מנכ"ל משרדו, יוסי בכר, לעמוד בראש ועדה שתבחן את הריכוזיות, התחרות וניגודי העניינים במערכת הבנקאות הישראלית.

בוועדה היו חברים כל הפקידים הבכירים בתחום הכלכלי באותה תקופה: הממונה על שוק ההון, אייל בן שלוש; הממונה על ההגבלים, דרור שטרום; יו"ר רשות ני"ע, משה טרי; המפקח על הבנקים, יואב להמן; המשנה לנגיד בנק ישראל, ד"ר מאיר סוקולר; המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דידי לחמן מסר; והיועצת המשפטית של משרד האוצר, ימימה מזוז.

השופט משה בייסקיצילום: ליאור מזרחי

חברי הוועדה לא נזקקו לחקירה ארוכה; השופט בייסקי כבר התווה את הכיוון ומרבית חברי הוועדה — ובראשם בן שלוש מהאוצר, שטרום מההגבלים העסקיים ולהמן מהפיקוח על הבנקים — ידעו בדיוק מה הם רוצים לעשות: להוציא את הבנקים משוק ההון, לחסל את ניגודי העניינים ולהחליש את הכוח של הדואופול הבנקאי ששלט בכל המימון למגזר העסקי: ניהול ההשקעות, הנפקה, חיתום וייעוץ פיננסי לכל הציבור.

ועדת בכר וועדת הריכוזיות אושרו בכנסת על ידי כל המפלגות — מדב חנין ומרצ דרך העבודה, קדימה והליכוד ועד מפלגות הימין. גם המפלגות החרדיות תמכו. איש לא שאל אם זה בעד ביבי או נגד ביבי. התנהל דיון ששאל מה טוב לציבור. האם אנחנו מסוגלים לחזור לימים האלה?

מול קומץ הרגולטורים עמדו הבוסים של הפועלים ולאומי — שני בנקים ששלטו אז ב–60%–90% משוק הבנקאות, האשראי וניהול ההשקעות. כלבי הדוברמן שלהם שנשלחו לירושלים היו השותפים במשרדי רואי החשבון ועורכי הדין הגדולים במדינה עם גדודי יחצנים ולוביסטים. בראש המערכה לעצור את הוועדה ולעשות לה דה־לגיטימציה עמדו יו"ר בנק הפועלים שלמה נחמה, שהיה יד ימינו של תד אריסון (המיליארדר שהיה שותף בשליטה בבנק והעביר אותה בירושה לבתו שרי), ואתו גליה מאור, מנכ"לית בנק לאומי, ויד ימינה ליחסי ציבור, לובי ופוליטיקה — יונה פוגל. בוריס קרסני, הבוס של משרד הלובי הגדול במדינה — הופקד על עבודת השטח בכנסת. אריק כרמון, הבוס לשעבר של המכון הישראלי לדמוקרטיה הצטרף גם הוא למערכה: הוא הקים ועדת צללים פרטית שהציגה המלצות משלה. ההמלצות שלה היו מרוככות, נוחות לבנקים ונועדו להתחרות ציבורית במסקנות ועדת בכר. בראש ועדת הצללים, הפרטית, עמד דוד ברודט מנכ"ל האוצר לשעבר, שלימים יתמנה להיות יו"ר בנק לאומי.

קוראי העיתונים הכלכליים בעשור האחרון רגילים לקרוא באופן קבוע על קרבות האגו, השליטה והטריטוריות בין רגולטורים כשהם צריכים לגבש מדיניות או על רגולטורים שמפחדים להתעמת עם המפוקחים שלהם כי הם חושבים על הג'וב הבא. אבל בוועדת בכר התפתחה דינמיקה אחרת. "יוסי ידע להכיל את כל האגואים המנופחים בחדר", נזכר השבוע בן שלוש, "הוא לא חיפש קרדיט, לא חיפש לבלוט אלא חיפש דרך להביא את כולם לעבוד יחד".

כמה חודשים לתוך עבודת הוועדה התחילו להסתמן מסקנות ברורות: הולכים על הראש של "הפועלומי" בכל הכוח; מוציאים את הבנקים משוק ההון, מחסלים את ניגודי העניינים שהרעילו את המערכת במשך עשרות שנים — מתחילים לגזוז את מחלפותיהם של שני הגופים הכי חזקים בישראל.

בכר, שהגיע מהמגזר העסקי, חטף כצפוי אש מהבנקאים ושליחיהם. "היו לא מעט רגעים שבהם חששנו שהוא יישבר", סיפר לי השבוע אחד מחברי הוועדה. "הבנקאים עבדו במקביל גם מול בכר וגם מול נתניהו עצמו — הם הזהירו אותם שהם עתידים לזעזע את שוק ההון, להרוס את הבורסה ולסכן את יציבות הבנקים". בקיץ 2004 מתכנסים ראשי המגזר העסקי ומערכת הבנקאות יחד עם נציגי ממשלה לכנס ״קיסריה״ השנתי של המכון. בזה אחר זה עלו לבמה בנקאים ובכירים לשעבר במשרד האוצר — שעברו לעבוד אצל הטייקונים — ותקפו חזיתית את מסקנות הוועדה המסתמנות. המסר לחברי הוועדה היה ברור: ראשי המשק נגדכם, תתיישרו.

רק 15 שנה לאחר ועדת בכר נחשף הציבור לקשר הסמוי בין שני הבנקים הגדולים לעיתונים שניהלו קמפיין שתאם את האינטרס שלהם: באותן שנים פישמן, השותף בשליטה ב"גלובס" ובהפועלים, היה מסובך בהלוואות לבנקים — והפועלים, שהיה נושה גדול של "ידיעות" ושל פישמן, נהפך לבעל המניות הגדול בעיתון

אליעזר פישמןצילום: עופר וקנין

"יש לך מושג כמה אשראי יש לעיתון שלכם אצלנו בבנק?"

ועדת הצללים הפרטית של ברודט והמתקפה בכנס קיסריה הם רק הסיפתח. הנשק האסטרטגי של הבנקאים הוא ידידיהם בעיתונות. מהדורה מוקדמת וחשאית של תיקי 2000 ו–4000 עוד לפני שהציבור חשד באינטרסים שמזיזים את הבוסים של העיתונות. שלושה מתוך ארבעת העיתונים הגדולים בישראל הצטרפו והזהירו את הציבור, את ראש הממשלה ואת חברי הוועדה מהאסון הגדול שיקרה אם יפרקו את הריכוזיות בבנקים, יכניסו תחרות בשוק ההון ויישמו את מסקנותיה של ועדת בייסקי. הובילו את המערכה נגד הרפורמה "גלובס", בשליטת אליעזר פישמן, ו"ידיעות אחרונות", בשליטת ארנון (נוני) מוזס ופישמן.

"שני העיתונים הגדולים היו נגד ועדת בכר באופן נחרץ, חד־משמעי, כוחני במידה מסוימת", אמרה השבוע לחמן מסר, "ולפי דעתי זה בגלל העובדה שהם היו בקשר הדוק עם בנק הפועלים ואולי גם בנק לאומי, שהיו הנושים הגדולים של העיתונים".

צבי סטפק, יו"ר בית ההשקעות מיטב דש, הוסיף על כך השבוע: "'ידיעות אחרונות' כתב דברים הזויים שגבלו בחוסר הבנה מוחלט של השוק ו/או אינטרסים של הבנקים, הון שלטון וכו".

רק 15 שנה לאחר יישום מסקנות ועדת בכר בעקבות קריסתו של אליעזר פישמן והחלשותו של נוני מוזס — נחשף הציבור לקשר הסמוי בין שני הבנקים הגדולים לעיתונים שניהלו קמפיין שתאם את האינטרס שלהם: מתברר שבאותן שנים פישמן, השותף בשליטה ב"גלובס" וב"ידיעות" היה מסובך בהלוואות עתק לבנקים, התקשה לעמוד בתשלומי הריבית והקרן ובנק הפועלים — שהיה נושה גדול של "ידיעות אחרונות" ושל פישמן — נהפך רשמית לבעל המניות הגדול בעיתון.

גם לקבוצת "הארץ" יש הלוואות מהפועלים ולאומי — אבל "הארץ" ו–TheMarker מציגים קו ברור נגד הבנקים: צריך ליישם את לקחי קריסת הבנקים, לפרק את הריכוזיות בבנקאות, להוציא את הבנקים מהשליטה בשוק ההון ולמזער את ניגודי העניינים בתפקידי הבנקים כמלווים, מנהלי השקעות הציבור, יועצים וחתמים.

כמה שבועות לפני ההכרזה על המלצות הוועדה הסופיות זימנה הנהלת אחד הבנקים הגדולים את העורכים והכתבים של TheMarker למפגש, בניסיון לשכנע את העיתון לשנות את עמדתו. בכניסה לבניין ההנהלה ממתין לעיתונאים המשנה למנכ"ל הבנק. שתי מעליות נקראות ללובי. לאחת מוכנסים הכתבים ולשנייה העורך של TheMarker והמשנה למנכ"ל.

ארנון (נוני) מוזסצילום: ניר קידר

הדלתות נסגרות, המשנה למנכ"ל לוחץ על קומה 7, מביט לעורך בעיניים ושואל אותו: "אז אני מבין שאתם בקמפיין, רולניק". העורך מחייך במבוכה והבנקאי ממשיך: "תגיד, יש לך מושג כמה אשראי יש לעיתון שלכם אצלנו בבנק?". "לא", משיב העורך, "נראה לך שזה צריך להשפיע על הכתיבה שלנו?" הדלתות נפתחות והשניים יוצאים לחדר הדירקטוריון שם ממתינים היו"ר, המנכ"ל וחברי ההנהלה האחראים על קופות הגמל וקרנות הנאמנות. המפגש מסתיים, העיתונאים חוזרים למערכת וממשיכים בקמפיין.

הקטסטרופה שנמנעה

במסקנות הסופיות של ועדת בכר נקבע: הבנקים יאולצו למכור את כל אחזקותיהם בקופות הגמל וקרנות הנאמנות וייאסר עליהם לקבל דמי הפצה דיפרנציאליים ממנהלי השקעות — כדי להקטין למינימום האפשרי את התמריץ שלהם להעדיף את האינטרס שלהם על פני זה של הלקוח. שר האוצר, בנימין נתניהו, וראש הממשלה אריאל שרון נתנו גב לחברי הוועדה.

הקרב עבר לכנסת, "גלובס", "ידיעות" ו"מעריב" המשיכו לכתוש את המלצות הוועדה. בניסיון להשפיע על הפוליטיקאים גייסו הנהלות הבנקים את ועדי העובדים החזקים — דור א' של הבנקים — מהשכירים החזקים והאמידים ביותר במשק. הם הועלו על אוטובוסים של ההסתדרות והתייצבו באלפיהם להפגנה ענקית בגני התערוכה בת"א. העובדים הזהירו שהכנסת תחרות ופירוק הריכוזיות בבנקאות יביאו להרס שוק ההון ולפיטורי אלפי עובדים. במקביל הופעל לחץ על המנכ"לים של הליכוד והעבודה, שהיו חייבים עשרות מיליוני שקלים לבנקים.

באוגוסט 2005 אישרה ועדת הכספים של הכנסת את כל המלצות הוועדה. באותו חודש התפטר שר האוצר בנימין נתניהו מהממשלה בעקבות ההתנתקות.

צילום: ללא קרדיט

הוצאת הבנקים משוק ההון גיוונה את מקורות המימון של החברות הגדולות והקטינה את החשיפה של הבנקים למשבר ב– 2008 . אם הבנקים היו ממשיכים להיות מנהלי חסכונות הציבור ומלווים של כל החברות במשק — המשבר היה מפורר את אמון הציבור בהם. אנשים היו שורפים בנקים

ראשי הבנקים זעמו, אבל הבינו שההצגה נגמרה וצריך לפעול: אף שהם קיבלו ארכה של כמה שנים הם מיהרו למכור את קרנות הנאמנות וקופות הגמל ברווחים עצומים. עידן חדש נפתח בשוק ההון. אלא שהבנקאים ידעו שהם חייבים להמשיך במסע הדה לגיטימציה לרפורמה, מחשש שאם הרגולטורים והפוליטיקאים יבינו שאפשר לפעול נגד הפועלים ולאומי — עלול להתפתח תקדים מסוכן — עוד רפורמות להחלשת מוקדי הכוח. מסע ההשמצות של הוועדה נמשך במשך שנים, כשהערוצים הם עדיין אותם עיתונים השקועים בחובות עתק לבנקים ונהנים מתקציבי הפרסום הגדולים שלהם.

השנים הראשונות של יישום מסקנות הוועדה היו סוערות; חברת פריזמה, שקמה כדי לרכוש חלק מנכסי הבנקים, כשלה ונמכרה — והקונים של קופות הגמל העלו את דמי הניהול. עיתוני הטייקונים חגגו: הוועדה נכשלה.

אבל אז הגיע המשבר הגדול של 2008, בנקים בכל העולם קרסו ואילו הבנקים הישראלים צלחו אותו בהצלחה. "אם הבנקים היו ממשיכים לשלוט בכל ההשקעות בבורסה ב–2008 היתה מתרחשת כאן קטסטרופה", הסביר השבוע סטפק, "הוצאת הבנקים משוק ההון גיוונה את מקורות המימון של החברות הגדולות והקטינה את החשיפה של הבנקים למשבר. אם הבנקים היו ממשיכים להיות מנהלי חסכונות הציבור ומלווים של כל החברות במשק — המשבר היה מפורר את אמון הציבור בהם. אנשים היו שורפים כאן בנקים".

אבל חיזוק היציבות של הבנקים היה רק התרומה הראשונה. בעשור שחלף מהוצאת הבנקים משוק ההון, נרשמה קפיצת מדרגה בביצועים של קרנות הנאמנות, קופות הגמל וקרנות ההשתלמות, תוך ירידה חדה בדמי הניהול. במקביל, התפתח בישראל שוק מימון חוץ־בנקאי ששבר את השליטה של הפועלים ולאומי.

פרופ' ניתאי ברגמן, שייעץ לוועדת החקירה הפרלמנטרית להלוואות שהעמידו הבנקים לטייקונים, חקר את השלכותיה של ועדת בכר: "התפתחות שוקי ההון בישראל לאחר ועדת בכר פיתחה ערוץ מימון קריטי לחברות בישראל — האשראי החוץ־בנקאי. בכך, ועדת בכר תרמה להגברת התחרות בשוקי האשראי, בדגש על אשראי לחברות גדולות שיכולות לגייס חוב בשוקי האג"ח. התפתחות שוקי האשראי החוץ־בנקאי תרמה גם בצורה עקיפה לשוק האשראי לחברות קטנות ובינוניות. זאת, כיוון שכתוצאה מהתגברות התחרות במגזר האשראי לחברות גדולות, מערכת הבנקאות הסיטה אשראי לעבר חברות קטנות יותר.

"בראייה ארוכת טווח, רפורמת בכר, יחד עם רפורמות פיננסיות אחרות, קידמה שינויים חשובים במבנה שוק האשראי הישראלי. לאחר שנים רבות שבהן שוק זה נשלט על ידי מערכת הבנקאות".

ב–2020 קשה לדמיין איך היה נראה שוק ההון הישראלי אלמלא ועדת בכר; עולם שבו שני הבנקים הגדולים מנהלים את מרבית ההשקעות הקצרות והבינוניות של הציבור — ומאות יועצי ההשקעות שלהם ממשיכים לנתב את הציבור רק למכשירים של הבנק עצמו — נראה כמו תרחיש הזוי; אין מדינה מפותחת בעולם שבה שניים או שלושה בנקים שולטים בייעוץ, חיתום, ניהול נכסים ושוק האג"ח. בדיעבד, ועדת בכר נראית כצעד מובן מאליו והביקורת שצריכה להיות כלפיה הוא שהיא לא הלכה רחוק יותר ועמוק יותר. יישום ועדת בכר והצלחתה סייעו חמש שנים לאחר מכן להקמתה של ועדת הריכוזיות, שנועדה לטפל בפירמידות העסקיות ולהפריד בין החברות הענקיות לבין המוסדות הפיננסיים. ועדת הריכוזיות סללה את הדרך לקריסה והחלשה של שרשרת טייקונים ממונפים שהבנקים סייעו ליצור ולגדל.

הקמפיין של עיתוני הבנקים והטייקונים נכשל במניעת הרפורמות, אבל הוא הצליח לייצר תמונת מציאות כוזבת בקרב ציבור רחב. עד היום יש ישראלים רבים שסבורים שוועדת בכר היא הרפורמה שהכניסה את החסכונות של הציבור לשוק ההון ושלציבור נגרמו הפסדים. האמת היא בדיוק הפוכה: השקעת כספי הציבור בשוק ההון היא תהליך שהחל לפני 35 שנה בישראל, בדומה לרוב המדינות בעולם. גם לפני ועדת בכר חסכונות הציבור היו מושקעים בשוק ההון — אבל כולם היו בשליטת שניים וחצי בנקים, ללא תחרות וללא יכולת של ממש בניוד הכספים. שבירת הריכוזיות הבנקאית והפסקת ניגודי הענינים בייעוץ הביאו רק לשיפור בייעוץ ובתשואות. התשואות של רוב קרנות ההשתלמות, קופות הגמל וקרנות הנאמנות השתפרו ושורה ארוכה של שחקנים גדולים, בינוניים וקטנים מתחרים היום על כספי הציבור. ליוסי בכר, משפחתו, חבריו, לחברי הוועדה יש סיבות טובות להיות גאים בתוצאות.

ועדת בכר וועדת הריכוזיות הן קייס סטאדי שממנו צריכים פוליטיקאים, רגולטורים, כלכלנים ועיתונאים ללמוד על תקופה שבה דיון כלכלי בישראל לא היה רק שמאל, ימין, הסתה ושנאה; ועדת בכר וועדת הריכוזיות אושרו בכנסת על ידי כל המפלגות — מדב חנין ומרצ, דרך הליכוד, העבודה וקדימה ועד מפלגות הימין. גם המפלגות החרדיות תמכו. איש לא שאל אם זה בעד ביבי או נגד ביבי. התנהל דיון ששאל מה טוב לציבור. האם אנחנו מסוגלים לחזור לימים האלה? הצמיחה הדרמטית בשוק הפנסיה בשנים האחרונות מצריכה רפורמה נוספת, בכר 2. אבל האם הציבור יחזור לדרוש מהפוליטקאים שלו רפורמות כלכליות? או שנדונו עוד שנים ארוכות לזירה פוליטית בה הסחורה העיקרית המוצעת היא שנאה למחנה השני? היום זה נראה כמעט דימיוני, אבל אנחנו מחויבים להישאר אופטימיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker