אין "דילמה חברתית": חייבים להתנתק מהרשתות החברתיות

אנחנו ב-2020, והצטברו בידינו בחמש השנים האחרונות מספיק עדויות כדי לקבוע שאין כאן כבר דילמה - הנזקים של ענקיות הדיגיטל שהשתלטו על נתח כה גדול מחיינו כפרטים וכחברה - עולים על התועלת מהפעילות

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל פייסבוק, מעיד בפני הקונגרס באפריל 2018, לאחר פרוץ פרשת קיימברידג' אנליטיקהצילום: Carolyn Kaster/אי־פי
גיא רולניק

סרט הדוקו־דרמה של ג'ף אורלובסקי, "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" — שנקרא באנגלית: The Social Dilemma — נהפך מיד עם עלייתו לאוויר לאחד מעשרת הסרטים הנצפים ביותר בנטפליקס בחודש שעבר ולשיחת היום בישראל, בארה"ב ובעצם בכל העולם.

לחלק מהפרשנים והמומחים שחוקרים את פייסבוק, גוגל ושאר המונופולים הדיגיטליים בשנים האחרונות יש ביקורת על כך שהסרט רידד ושיטח את הדיון על הדרכים שבהן חברות הענק פוגעות בציבור. אכן, הטכניקות הקולנועיות שבהן השתמשו היוצרים נראות לעתים מגושמות. אפשר גם לתהות מדוע בראיונות עם אנשי הטכנולוגיה שלקחו חלק בעיצוב ממשקים ואלגוריתמים שזרעו הרס וסבל, לא ניסו לחקור עמם לעומק את הצדדים האתיים, המוסריים, הערכים והחברתיים שהובילו אותם לקחת חלק בפעולות שבדיעבד ברור להם שגרמו נזקים חברתיים עצומים. אתם עצמכם, מעצבי האפליקציות, מנעתם מהילדים שלכם גישה למסכים — אז מדוע שיתפתם פעולה עם חברות שהמודל העסקי שלהן מבוסס על מקסום זמן מול מסכים ואפליקציות?

ואולם זהו טבעו של המדיום הטלוויזיוני: כדי להנגיש את הסרט למאות מיליוני אנשים צריך לפשט ולחדד את חלק מהמסרים, והפופולריות של הסרט הוכיחה שזה עבד. דווקא כמי שכתב עשרות מאמרים בנושא בשנים האחרונות, אני יכול להעיד שהאפקטיביות של הסרט היא משמעותית — ולאנשים רבים נפל האסימון לגבי השיטות של ענקיות הדיגיטל רק אחרי צפייה בו. אבל אם אני צריך להצביע על פספוס אחד בסרט החשוב — הרי זה שמו. אנחנו ב–2020, והצטברו בידינו בחמש השנים האחרונות מספיק עדויות כדי לקבוע שאין כאן כבר "דילמה חברתית" — הנזקים של ענקיות הדיגיטל שהשתלטו על נתח כה גדול מחיינו כפרטים וכחברה עולים על התועלת מהפעילות במודל הנוכחי: מונופולים ללא רגולציה וכללי משחק ברורים שמביאים בחשבון את הנזקים הישירים למשתמשים ולחברה כולה.

ברמת המדיניות הציבורית הכלכלית, כתבנו פעמים רבות שהגיע הזמן לפרק את החברות האלה ולחוקק כללי משחק שיגנו על הציבור מפניהן. ביום שלישי פירסמה ועדת מומחים שמונתה על ידי הקונגרס האמריקאי דו״ח חסר תקדים בהיקפו על הסכנות שמציבות הפלטפורמות הדיגיטליות המונופוליסטיות לכלכלה ולחברה. הדו״ח, בן 449 עמודים, חובר לאחר שנה וחצי של שמיעת עדויות של אנשי עסקים, משפטנים, עיתונאים, כלכלנים ואנשי טכנולוגיה, כולל ראיות אמפיריות רבות לשימוש לרעה בכוחם שעושים המונופולים הדיגיטליים כדי לחסל מתחרים ולמנוע חדשנות. ההתפכחות והשינוי צריכים להגיע הן ברמת הממשלה והן ברמה הפרטית — הגיע הזמן שנתנתק מהן או נגביל את זמן השימוש ואופן השימוש שלנו בהן: כפרטים, כהורים, כילדים, כמנהלים, כארגונים, כאזרחים מוטרדים וחוששים. השימוש המסיבי והלא־מבוקר שלנו בהן הוא סכנה וברורה ומיידית לכולנו.

פרסומת לסיגריות משנות ה–50. אין הרבה הבדל בין התמכרות לכימיקלים להתמכרות התנהגותית

1. אין דילמה בנושא ההתמכרות

פרק הזמן שאנחנו מבלים בסמארטפונים מדי יום גדל בעשור האחרון משעה ביום לשלוש עד חמש שעות ביום. חלק גדל מהגידול בנתח הזמן הובל על ידי אפליקציות בבעלות הרשתות החברתיות: פייסבוק, אינסטגרם, וואטסאפ, יוטיוב, טוויטר, סנאפצ'ט וטיקטוק.

הגידול האדיר בזמן השימוש ברשתות החברתיות לא נובע מצורך לתקשר, לעבוד או להתבדר אלא מהתמכרות. שימוש גובר בפייסבוק ורשתות חברתיות אחרות אינו שונה מסמים, משככי כאבים חזקים מסוג אוקסיקונטין או הימורים: אנחנו מכורים, וזוהי אינה תופעת לוואי — זאת כוונתם של האנשים שמפתחים את האפליקציות.

הרשתות החברתיות פועלות על האזורים במוח שלנו שמגיבים לסמים ממכרים. הגירוי שמופעל על המוח בשימוש אינטנסיבי בטוויטר, טיקטוק, פייסבוק או אינסטגרם, הצריכה של תוכן מסוים או בדיקה של מספר הלייקים והתגובות שקיבל הפוסט בפייסבוק, המסר בוואטסאפ, הסרטון או הציוץ שלנו — משפיעים על המוח כמו כימיקלים. אין הרבה הבדל בין התמכרות לחומרים לבין התמכרות התנהגותית. האלגוריתמים של הרשתות מתוכנתים ומעוצבים להפעיל את אותם אזורים במוח שאחראים על רעב, הזדקקות וכמיהה, בדומה לסמים או משככי כאבים חזקים.

בעוד מרבית צרכני הסמים, הכדורים והמהמרים יודעים היטב שהם מכורים — ולא מסוגלים להתנתק — בקרב המשתמשים ברשתות החברתיות אין עדיין הפנמה מלאה שמדובר בהתמכרות, ושהם איבדו שליטה על היכולת שלהם למנן את זמן השימוש בכלים האלה.

מתוך הסרט "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית". אחד מעשרת הסרטים הנצפים ביותר בנטפליקס בחודש שעברצילום: /אי־פי

2. אין דילמה בנושא הדיכאון

בשנים האחרונות הצטברו יותר ויותר מחקרים מדעיים המראים קשר ברור בין שימוש גובר ברשתות חברתיות לבין דיכאון, חרדה והפרעות שינה, בעיקר אצל צעירים. ההתנהגות הכפייתית המאפיינת רבים מהמשתמשים בפייסבוק, טוויטר, טיקטוק ודומותיהן — לבדוק את המכשיר, את הפיד, את התגובות, את השיתופים ולצרוך תכנים המעוררים בנו כעס, חימה או מותאמים לדעותינו — אינה שונה מבחינה פסיכיאטרית מהתנהגות כפייתית של מהמרים. מטרידים במיוחד הם המחקרים על השפעת הרשתות על נערים, ועוד יותר מכך על נערות, בתקופת גיל ההתבגרות.

הנזקים הנפשיים והחברתיים של הרשתות החברתיות חודרים עמוק הרבה יותר מהתמכרויות אחרות; השימוש בסמארטפון ובאפליקציות נעשה ברובו לבד, מול המסך, במשך שעות ארוכות והוא פועל לבודד אותנו. פייסבוק עיוותה לחלוטין מושגים ברורים כמו "חברתי" או "חברים". האנשים ש"חברים" שלנו בפייסבוק אינם באמת חברים והטקסטים שאנחנו צורכים או מייצרים שם רחוקים פעמים רבות מפעילות חברתית של ממש. האם אנחנו באמת "משתפים" כשאנחנו מפיצים טקסטים אלימים ופרובוקטיביים של אנשים מהמחנה הפוליטי שלנו? אולי, אבל בוודאי לא בהקשר שהיה למלה הזאת בעולם הלא־וירטואלי.

אפליקציות של רשתות חברתיותצילום: ERIC BARADAT/אי־אף־פי

הסרט חושף בפני הצופים כמה מהאנשים שעסקו בעיצוב ותכנות ממשקי המשתמש, הפיצ'רים והאלגוריתמים — שבנויים ברובם על החולשות האנושיות בכלל, ועל אלה של כל משתמש בפרט.

ההתמכרות היא אינה תופעת לוואי של האפליקציות - מקסום זמן השימוש הוא חלק מרכזי במודל העסקי הנוכחי של הפלטפורמות, המבוסס על חשיפה לפרסום מטורגט המבוסס על כמות עצומה של מידע שהן אוספות עלינו במטרה לשנות את ההתנהגות שלנו כצרכנים ואזרחים.

3. אין דילמה בנושא החתירה נגד הדמוקרטיה

סופי זאנג, מדענית מידע בפייסבוק שעבדה במשך שלוש שנים במחלקה בחברה שאחראית על ניטור משתמשים החשודים בהונאות ומניפולציות, לא הופיעה בסרט — וחבל. זאנג התפטרה לפני חודשיים מפייסבוק ובמכתב בן 6,600 מלה הסבירה מדוע היא מרגישה שיש לה "דם על הידיים". היא איתרה מאות מקרים שבהם ממשלות וגורמים פוליטיים ומסחריים השתמשו בפייסבוק כדי לזרוע שקרים, דיס־אינפורמציה, פחד, הפחדה, פרופגנדה והסתה בעשרות מדינות ברחבי העולם, והתאכזבה לגלות שברוב המקרים פייסבוק לא הסירה את הפוסטים או חסמה את המניפולטורים והמתחזים.

זאנג תיארה שימוש מרושע, מכוון, מתוחכם וסמוי של מנהיגים פוליטיים, מפלגות ומוקדי כוח בכמה מהמדינות הגדולות בעולם, כמו הודו, ברזיל, ספרד וארה"ב, כדי להשפיע על דעת הקהל, לזרוע פחד, בלבול ותוהו ובוהו בקרב הציבור. היא תיארה גם מקרים שבהם ממשלות זרות התערבו במערכות בחירות של מדינות באמצעות פעולות סמויות ומתוחכמות בפייסבוק באמצעות חשבונות פיקטיביים ובוטים.

זאנג טענה שרבים מהמקרים שהיא איתרה לא טופלו על ידי הנהלת פייסבוק, בטענה שהמשאבים שבידי החברה מוקדשים לטיפול במשימות אחרות. תחקירים ועדויות אחרות של עובדים בפייסבוק העלו כי בחלק מהמקרים נמנעה פייסבוק מלהגן על המשתמשים שלה, בעקבות בקשות מפורשות של פוליטיקאים וממשלות שהפעילו את הרשת נגד אזרחיהן.

מקרים רבים שנחשפו בעיתונות בשנים האחרונות, חלקם גם בישראל, הראו שפייסבוק מטפלת במקרים של שימוש לרעה ברשת, פרופגנדה, מניפולציות, הסתה ושקרים לפי דרגת הלחצים המופעלים עליה וזהות הגורם המתלונן. תחקירים עיתונאיים בארה"ב חשפו שהחברה סירבה שוב ושוב לעצור שקרים וסרטונים מזויפים שנצפו עלידי מיליונים אנשים, משום שחששה מהשלטון.

פייסבוק, וואטסאפ וטוויטר נהפכו בשנים האחרונות למכונות השמדה של ערכים ליברליים ודמוקרטיים ושל השיח הציבורי במדינות רבות. השחיקה המתמשכת במעמדן של האמת והעובדות ועלייתם של מנהיגים דמגוגים ופופוליסטים הסתייעה בין השאר בשימוש הגובר ברשתות החברתיות.

תכתובות פנימיות ומידע שדלף מפייסבוק, בעיקר בשנתיים האחרונות, העלו כי לא מעט אנשים בתוך החברות האלה ידעו היטב איזה נזקים הן גורמות אך לא נקטו את כל הצעדים הנדרשים להגביל אותן, משום שהמכונה המשיכה להדפיס כסף, הודות להגנות המשפטיות שהוענקו לחברות האלה על ידי מחוקקים.

הרשתות החברתיות נהנות ברוב המדינות מהגנה משפטית מפני תביעות בגין הפצת שקרים, תעמולה והסתה. המעטפת המשפטית, המודל הכלכלי והעסקי שממוקדים בהגדלת ההתמכרות של המשתמשים ומעמדן המונופוליסטי בגלל כלכלת הרשת מובילים לאלגוריתמים המתעדפים הפצת תכנים יותר שקריים, מניפוליטיביים, קיצוניים, מסיתים ומעוררי כעס. מהרגע שבו מנהלי העסקים, מנהלי המוצר, המעצבים והמהנדסים בחברות האינטרנט הבינו שיש להם יכולת למקסם הכנסות מפרסום מטורגט באמצעות יצירת התמכרות — עברו בהדרגה הרשתות החברתיות מלהיות כלים שיכולים לקדם את הדמוקרטיה למכשירים רבי עוצמה החותרים תחתיה. השליטה של קומץ ברוני היי־טק ברשתות יצרה מוקדי כוח חסרי תקדים בגודלם ובעוצמתם בהיסטוריה של הדמוקרטיות הליברליות — ללא כל פיקוח, בלמים ואיזונים.

אפליקציית פייסבוקצילום: בלומברג

4. אין דילמה ביחס להרס העיתונות והשיח הציבורי

חלק מהאנשים שאמורים היו להיות מודעים יותר מכל לסכנות של הרשתות החברתיות הם אלה שהתמכרו לשימוש בהן. בין אלה שעושים שימוש מסיבי ביותר ברשתות בכלל, וטוויטר ופייסבוק בפרט, נמצאים עיתונאים, פוליטיקאים ופעילים חברתיים. רבים מהם מדווחים שהרשת היא כלי עבודה אפקטיבי בידיהם.

מול הפרודוקטיביות לכאורה של השימוש ברשתות החברתיות יש שורה של ממצאים אמפיריים מלהיבים פחות: עיתונאים ופעילים חברתיים מתמכרים לשימוש ברשתות, לאיסוף עוקבים, לייקים ושיתופים לא פחות מאשר סלבריטאים או נערים ונערות בגיל ההתבגרות. הזמן לתחזוק הנוכחות ברשתות החברתיות והמעקב אחריהן מגיע על חשבון הזמן לאיסוף מידע, הצלבתו והתעמקות בו.

סדר היום של האלגוריתמים של פייסבוק, יוטיוב וטוויטר — ממקסמי ההתמכרות, הפרסום והשימוש — מחלחל במהירות בשנים האחרונות לחלק גדול מכלי התקשורת הממסדיים. האנשים שבמשך עשרות שנים תפקידם היה להיות "אוצרים" — לקבל החלטות מקצועיות, ערכיות ואתיות לגבי סדר היום, המסגור והשפה — אימצו בהדרגה את חוקי המשחק של האלגוריתמים.

הקצאת המשאבים במערכות העיתונים, הקצאת זמן העיתונאים לנושאים השונים, תיעדוף הנושאים, בחירת הכותרות — כל אלה מתאימים את עצמם בהדרגה לנורמות ולחוקים של הרשתות החברתיות. מהכתב הזוטר, המשכתב, העורכים ולעתים עד העורך הראשי והבעלים — תרבות הקליקבייט הולכת וחודרת למערכות של רוב כלי התקשורת המרכזיים בעולם. כותרות קיצוניות, רמיזות, שאלות פרובוקטיביות שהכתבות עצמן לא עונות עליהן, הפיכת כל סוגיה לפוליטית, מפלגתית ואישית, העדפת דעות קיצוניות ופרובוקטיביות על תחקירים ועובדות — כל שיטה שהאלגוריתמים וכלי הניטור מצביעים שיש לה פוטנציאל של ויראליות — תקבל עדיפות.

האלגוריתם שמייצר הקצנה, שיח אלים ושפה בוטה משפיע לא רק על העבודה העיתונאית ועל תפישת המציאות של העיתונאים, אלא יוצר לחצים לרצות קהלים מסוימים הפעילים ברשתות. העיתונאי, איש הציבור או הפעיל החברתי שמחובר ישירות בטוויטר, פייסבוק או יוטיוב בקשר דו־צדדי לקהל אדיר שהאלגוריתם מסנן ומפלטר אותו באופן שדוחף לכעס, חימה, קיצוניות ואלימות — נתון ללחצים מסחריים ופסיכולוגיים קיצוניים הרבה יותר מאלה שיצרו הטכנולוגיות הקודמות של תקשורת ההמונים.

הימנים משוכנעים שהרשתות החברתיות שברו את המונופול של התקשורת הממסדית, והשמאלנים משוכנעים שזהו כלי אפקטיבי במאבק נגד השלטון. שני המחנות טועים טעות מרה: יחד הם לוקחים חלק בקרקס אלים וקיצוני המנוהל על ידי אלגוריתמים ממקסמי התמכרות שאין להם כל תמריץ כלכלי, משפטי או חברתי למנוע את תופעות הלוואי: העמקת פערים, הפצת שקרים ושנאה, שחיקת ההון האזרחי וזריעת אי־אמון במוסדות הדמוקרטיים.

ההתנהגות של רבים מהאנשים הפעילים ביותר ברשתות חברתיות, הסגנון, הקיצוניות, הכמיהה למחיאות כפיים של הקהל — כל אלה שונים מהפרסונה והאישיות שלהם בעולם שמחוץ לרשתות. מעט דברים טובים קורים לנו כשאנחנו לבד, כועסים ורעבים לתשומת לב על המקלדת — מול עשרות, מאות, אלפים או מאות אלפי אנשים שמגיבים לנו מיד עם האגודל: למעלה או למטה כמו בקרב גלדיאטורים רומאי.

חלק מהקוראים של שורות אלה, בהם אנשי טכנולוגיה, אקדמיה, פוליטיקה ועיתונות משוכנעים שהם מודעים לרוב התופעות האלה ושהם חסינים מפניהן. אבל ההיסטוריה והמחקרים הרבים שהצטברו בעשורים האחרונים בכלכלה התנהגותית מוכיחים אחרת. אין לרוב האוכלוסייה דרך להתגונן מפני המניפולציות של הרשתות החברתיות והשחקנים שרותמים אותן לקידום האינטרסים שלהן. אם המשתמשים ברשתות החברתיות אכן היו בשליטה על התנהגותם, הם היו מורידים דרמטית את זמן השימוש בהן — לא רק בגלל ההשפעות השליליות החיצוניות לחברה כולה, אלא כדי להגן על עצמם ועל ילדיהם.

הפן ההתמכרותי של הרשתות מעיד שדרגת השליטה והמודעות שלנו למעשינו ברשתות ולדרך שבה הן משפיעות על כולנו אינו שונה מאלה של המהמר העומד מול מכונת מזל בקזינו בלאס וגאס, או אלה שצורכים כמויות חריגות של משככי כאבים, מזון עתיר סוכר או קוקאין. ומה שמסוכן כפליים: הרשתות החברתיות נהפכו תוך פחות מעשור חלק אדיר מהאוכלוסייה למכורה — לרבות אנשים בעלי מבנה אישיות ורקע פסיכולוגי וסוציו־אקונומי שבעבר לא נכלל באוכלוסיות בסיכון ליפול לתוך מעגל ההתמכרות לכימיקלים או התנהגויות הרסניות לעצמם ולסביבה.

מתוך הסרט "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית". אחד מעשרת הסרטים הנצפים ביותר בנטפליקס בחודש שעברצילום: /אי־פי

5. אין דילמה — חייבים לפעול היום

עלייתן של הרשתות החברתיות, חדירתן לכל תחומי חיינו והקפיצה הדרמטית בזמן השימוש היומיומי ברוב האוכלוסיות התרחשו במהירות אדירה — חסרת תקדים ביחס לכל טכנולוגיה ושינויים חברתיים אחרים בהיסטוריה. המדע החל רק בשנים האחרונות לגבש ממצאים אמפיריים ברורים על נזקי הרשתות. ההשפעות הרפואיות והפסיכולוגיות שלהן על אוכלוסיות שונות וההשפעות שלהן על הפוליטיקה, התרבות והנורמות בחברה עלולות להתברר לנו במלואן רק בעתיד.

ההתקדמות הטכנולוגית בתחומי מדעי המוח, רכיבי תקשורת ואינטרנט והתלות הגוברת של ילדים ונוער במחשבים, סמארטפונים וצגים מגדילים בכל יום שחולף את הכוח של הפלטפורמות לעצב את תפישת המציאות וההתנהגות שלנו. זאת הסיבה שהממשלות בכל העולם ובישראל חייבות לפעול היום להגן על האוכלוסייה ועל החברה כולה. הטכנולוגיה עלולה להיהפך במהירות לאויבת מסוכנת של כולנו. ההגנה צריכה להיעשות בשורה של חזיתות: הן ברמת הפרטים, הן ברמת החברה והן ברמת המדיניות הכלכלית.

החזית הראשונה, שעליה הרבינו לכתוב בטור הזה בחמש השנים האחרונות, היא הכלכלית והפוליטית: יש לפרק את החברות מכוחן הפוליטי האדיר באמצעות כלים וחוקים מעולם ההגבלים העסקיים; להגביל את פעילותן, להשית עליהן מחויבות לנזקים שהן גורמות למשתמשים ולצדדים שלישיים ולהזהיר בצורה מוסדית את הציבור מפני סכנותיהן — למשל על ידי הודעה מהסוג שיש על חפיסות הסיגריות והפרסומות שלהן: "מחקרים קובעים שהאפליקציה שבה אתם משתמשים כעת גורמת לדיכאון, התמכרות ועלולה לחשוף אתכם למידע שקרי, מסית וממכר שמקודם על ידי האלגוריתם שלנו ועלול לפגוע בחברה ובסביבה".

המאבק בתעשיית הסיגריות הוא גם תמרור האזהרה וגם תוכנית פעולה. חברות הסיגריות הצליחו במשך עשרות שנים להסתיר את המחקרים שהיו בידיהם על נזקי העישון האדירים ואת הטכניקות שהשתמשו בהן כדי למכר את האוכלוסייה. הן ניהלו קמפיינים סמויים וגלויים להחדרת הרגלי העישון באוכלוסייה ושיחדו וקנו ממשלות ופוליטיקאים כדי למנוע רגולציה.

לא בכדי בחרתי לשים בעמוד הפותח של הטור הזה את מודעת הפרסומת של סיגריות קאמל משנות ה–50 של המאה הקודמת. חברות הסיגריות שיחדו או שילמו למדענים, פוליטיקאים, רופאים ובעלי העיתונים והערוצים סכומי עתק במשך 50 שנה כדי לטעת בקרב הציבור ספק לגבי נזקי הסיגריות ולהמשיך להדפיס כסף מההרס והמוות שהן זרעו בכל העולם. האנשים שטוענים עכשיו שיש לציבור "חופש בחירה" אם להשתמש במונופולים של האינטרנט ממשיכים את המסורת של אלה שהעלו טענות דומות מול סיגריות, הימורים ומשככי כאבים.

האחריות על האליטות, המומחים, האקדמאים, העיתונאים ומקבלי ההחלטות גדולה במיוחד. ראשית, עליהם לשים את המאבק בנזקי הרשתות החברתיות על ראש סדר היום הפוליטי והחברתי יחד עם המאבק בשינוי האקלים, הקורונה והאי־שיוויון — בין השאר משום שמודל הפעולה הנוכחי של הרשתות, כוחן העצום והיעדר כל בקרה וריסון על פעולתן מקשים על ההתמודדות עם מרבית האתגרים והסכנות הגדולות שעומדות לפנינו במאה ה–21.

ציוץ של טראמפ בטוויטרצילום: בלומברג

שנית, מקבלי החלטות ומובילי דעה אמנם משתמשים ברשתות ככלי שיווק כדי לקדם את האינטרסים שלהם, אבל הם חייבים להפנים שהתועלת הפרטית האישית שיש להם מצבירת פרסום וקהל עומדת מול הפרעות חיצוניות שליליות לכלל החברה. הדרך הטובה ביותר להתחיל בתהליך הכואב של הגמילה היא מעקב אחרי ההתמכרות של קרובי משפחה, חברים, ילדים ואנשים שניכר שהחשיפה המוגברת לרשתות גובה מהם מחירים נפשיים גבוהים.

לעיתונאים ולמקבלי החלטות יש תפקיד מיוחד: הרשתות החברתיות שחקו את מעמדה של האמת, את התמריצים להתמקד בחיפוש האמת ואת העבודה העיתונאית הקלאסית. השימוש האובססיבי ברשתות החברתיות — כצרכנים או ככותבים שהתמכרו לגירוי, לתגמול, לשיהוי ולפידבק הוא משקולת כבדה הכרוכה על צווארם בצאתם לעשות עבודה עיתונאית. רבים מהם הסבורים כי הם מבינים או שולטים במכונה — הם עבדים של האלגוריתם לא פחות מאותם נערים ונערות בתיכון הבודקים בכפייתיות את מספר הלייקים והתגובות בחשבונות האינסטגרם והפייסבוק שלהם בכל יום.

הכוחות המרעילים שהשפיעו בעבר בעיקר על סלבריטאים, כוכבי בידור ו"טאלנטים" בטלוויזיה מגיעים עכשיו לכל חלקי חדרי החדשות ולארגונים בעלי מסורת עיתונאית מקצועית שידעו בעבר להגביל את הכפיפות שלהם ללחצי השוק. עיתונאים רציניים שידעו לשבת עשרות שעות מול מקורות ומסמכים כדי לרדת לחקר האמת וליצור סיפור ונרטיב מקורי — נהפכים בהדרגה לטרולים צמאים שמחפשים ללא הרף הזרקות קטנות של כימיקלים למוחם כמו עכברים בניסוי מעבדה הלוחצים על דוושה המשחררת טיפות סוכר. השימוש המסיבי והגובר של פוליטיקאים, עיתונאים ומקבלי החלטות ברשתות החברתיות תורם ישירות לחלק מהנזקים שתוארו לעיל וגם נותן להם לגיטימציה ומעמד בקרב הקהל.

החלק הקשה ביותר בכל תהליך גמילה מתחיל בהכרה במציאות שאנחנו לא בשליטה. הסרט שעלה בנטפליקס ונצפה על ידי מיליונים בישראל ובעולם, והחשש הגובר של רבים מהיכולת של ממשלות להתמודד עם נגיף הקורונה, מהחולשה וחוסר האונים של הממשלות, משינוי האקלים והמתקפה על המוסדות הדמוקרטיים — הם הזדמנות עבורנו להתנתק או להגביל משמעותית את השימוש ברשתות, להטיל עליהן רגולציה כפי שעשינו על סיגריות, סמים, תרופות ממכרות, בתי קזינו ומוצרים ושירותים שצריכתם מסוכנת. אין דילמה, אין ספק ואין לנו גם זמן עודף.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker