האליטה הישראלית בורחת ליוון. מה זה אומר עלינו?

בעת הזו השמנה והסלתה של ישראל מידפקת על שערי יוון ■ בעת הזו, יוון מצטיירת כמדינה מוצלחת ומנוהלת טוב יותר לאין ערוך מאשר ישראל

מירב ארלוזורוב
מחאה של הדגלים השחורים בנתב"ג
מחאה של הדגלים השחורים בנתב"ג. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: מגד גוזני

שורה של מיליארדרים ישראלים נצפתה בימים האחרונים בחופי יוון. חלק הגיעו בטיסות פרטיות, חלק עם היאכטות, חלק הגיעו בכלל מאירופה כשהם משתמשים בדרכונים זרים שברשותם. ההערכות היו שחלק מהמיליארדים הגיעו מעבר למכסה המותרת לכניסה לישראלים, מה שעורר חרושת שמועות על פרוטקציות ועל לחצים אדירים שמופעלים על משרד החוץ ועל השגרירות באתונה. רק שהמציאות כנראה יותר פרוזאית מכך: את המכסה קבעו היוונים, ולכן כל הקשרים במשרד החוץ כנראה לא יועילו הרבה.

בשבועיים האחרונים ניתן היה להיכנס ליוון ללא מכסה, וכנראה חלק מהמיליארדרים נכנסו במהלך התקופה הזו. מי מהם שינסה להיכנס עתה - לאחר שנקבעה שוב מכסה של 5,000 תיירים ישראלים לשבוע - שינסה את מזלו מול היוונים. לא בטוח שזה יועיל לו.

לא צריך להיות מיליארדר כדי להיכנס בשערי יוון עתה, אבל ברור שצריך להיות במקום טוב במעמד הישראלי הגבוה. מחירי הטיסות זינקו בשבוע האחרון ל-600–900 דולר לאדם. מחיר בדיקת הקורונה, שהיא תנאי לכניסה ליוון, היא כ-300 שקל לאדם. מי שכבר נכנס ליוון חייב לתכנן שהייה של לפחות שלושה שבועות, אם לא יותר, כאורך הסגר בישראל, וזאת בעלות לינה משפחתית שאינה נופלת מ-200 יורו ללילה (לפני השכרת רכב ורכישת מזון). כל זה מביא לכך שהבריחה ליוון למשפחה בת ארבע נפשות תעלה לפחות 30 אלף שקל. לא סכום שישראלי מן השורה יכול להרשות לעצמו, בוודאי לא מי שיצא לחל"ת. ניתן להניח שמי שמגיעים ליוון כעת הם רק החזקים והמבוססים, שיכולים לעבוד מרחוק דרך המחשב (הילדים בכל מקרה לומדים בזום).

מפגינים ברחוב בלפור בירושלים
מפגינים ברחוב בלפור בירושלים. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: אוהד צויגנברג

אובדן שליטה על המגפה, ומי שיכול להרשות לעצמו - בורח

הנהירה ליוון היא תעודת עניות לישראל. יוון נתפשה בעשור האחרון כמדינה החולה של אירופה, עם תרמיות תקציביות שעשתה כאשר התקבלה לגוש היורו, ועם הקריסה הכואבת של המשק היווני בעקבות משבר 2008. ממשלה יעילה ומדינה יעילה, יוון מעולם לא היתה. ובכל זאת, בעת הזו השמנה והסלתה של ישראל מידפקת על שערי יוון. בעת הזו, יוון מצטיירת כמדינה מוצלחת ומנוהלת טוב יותר לאין ערוך מאשר ישראל.

אין דבר יותר מדאיג למדינה מאשר לצפות באליטה שלה בורחת ממנה. היו מי שזה הזכיר להם את הבריחה של האליטה הנוצרית מלבנון בסוף שנות ה-70. מי שברח אז מלבנון עשה בחוכמה: ב-40 השנים שחלפו מאז לבנון רק מידרדרת מדחי אל דחי. ישראל עדיין אינה לבנון, אבל הדאגה לגבי עתידה של המדינה היא כנה. הניהול של ישראל בעת הזו הוא מתחת לכל ביקורת: אובדן שליטה על ניהול המגפה, חוסר ציות ותחושת מרי אזרחי ברחובות, תהליך קבלת החלטות כאוטי, ומה שנראה כהעדפת האינטרסים של קבוצות לחץ - בעיקר כאלה המשרתות את ראש הממשלה בנימין נתניהו אישית - על פני האינטרס הממלכתי. מה הפלא שבאווירה כזו, מי שיכול להרשות לעצמו בורח?

המחשה אחת לכך היא מתווה התפילות של חגי תשרי. המתווה מאפשר לקיים תפילות ראש השנה ויום הכיפורים בתוך בתי הכנסת, במספר גבוה בהרבה מהמגבלה שקובע הסגר - עד עשרה אנשים בתוך מבנה סגור. נוסחה סבוכה אף מאפשרת להכניס מספר קפסולות של עשרה מתפללים. בבתי כנסת גדולים עם כניסות מרובות, ויש לא מעט כאלה בחברה החרדית, המשמעות היא מספר מתפללים בתוך בית הכנסת שיעבור בקלות את ה-100. זאת, בניגוד גמור לכל המגבלות האחרות שנקבעו לימי הסגר, ובניגוד גמור להיגיון האפידמיולוגי - בתי הכנסת הם מוקד הדבקה מסוכן, בגלל התפילה בציבור ותקיעת השופר, וכמובן העירוב של צעירים עם מבוגרים.

זה ברור שמדובר במתווה לא הגיוני רפואית, וגם בלתי תקין ציבורית. בעת הזו, מתווה התפילות מתקבל, ובצדק, כחוסר שוויון ואפליה בוטה לטובה של החרדים על פני כל קבוצת אוכלוסייה אחרת. גם מי שהגו את המתווה הזה במקור מתקשים להתמודד עם הביקורת: המתווה תוכנן כשעוד לא היה סגר, ומטרתו היתה למנוע אפליה לרעה שנוצרה בין ההיתר להופעות תרבות בתוך אולמות, לבין ההיתר להתפלל בתוך בית כנסת. בינתיים המצב התהפך: הוכרז סגר, ההיתר להופעות תרבות כמובן בוטל, אבל מתווה התפילות איכשהו נותר על כנו. אין ספק שכוונות טובות לא היו כאן.

מחאת הדגלים השחורים
מחאת הדגלים השחורים. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: מגד גוזני

לו היינו שוודיה

גם הפגנות הוחרגו מאיסור ההתקהלות - אבל לא מאיסור ה-500 מטר - אולי כדי לקזז את הזכות הקדושה של החרדים עם הזכות הקדושה של החילונים. גם את ההחרגה הזאת קשה מאוד להסביר: אם מותר להתקהל ללא הגבלה כדי להפגין, מדוע אסור להתקהל למטרות אחרות?

יש ספק גדול אם ישראל חייבת להיכנס לסגר כדי להדביר את המגפה. עוד לפני הסגר הראשון היו עדויות ממדינות דרום־מזרח אסיה, שהצליחו להשתלט על המגפה באמצעות שמירה על ריחוק חברתי ובלי סגר, אבל אז עוד נדמה היה שמדובר במשמעת אסייתית שזרה לנו. בינתיים גם שוודיה הוכיחה שניתן לבסס שגרת קורונה בריאה, בלי סגר. שוודיה עשתה זאת באמצעות מדיניות ריחוק חברתי, שנוהלה בקפדנות בידי אנשי מקצוע (ולא פוליטיקאים), והיתה פשוטה וברורה. הריחוק החברתי השוודי כולל רק שני איסורים (כל השאר הם בגדר המלצות): אסור לבקר במוסדות סיעודיים, ואסור להתקהל יותר מ-50 איש.

איסור ההתקהלות של יותר מ-50 איש הוא חד וגורף: גם בחללים פנימיים וגם בחללים חיצוניים, גם בשווקים וגם בחגים, גם להפגנות וגם לתפילות. הכל אסור, נקודה. שלושה חריגים בלבד ניתנו לכך: מערכת החינוך, תחבורה ציבורית וחנויות מזון גדולות.

מפגינים מול המעון הרשמי של ראש הממשלה
מפגינים מול המעון הרשמי של ראש הממשלה. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: אוהד צויגנברג

לשוודים היה קל להצליח: מדינה מסודרת וממושמעת, עם אוכלוסייה דלילה ועם משפחות קטנות מאוד. הבעיה הקשה של הדבקה בתוך המשפחה כמעט לא קיימת שם. לכן לא בטוח שהאיסורים השוודיים רלוונטיים גם לישראל, אבל מה שכן רלוונטי הוא הפשטות, העקביות והיעדר ההחרגה.

פרופ' חגי לוין, ראש איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל, טוען שגם בישראל ניתן היה לקבוע כללים דומים: עד עשרה אנשים במבנה סגור, עד 20 איש בשטח פתוח. זהו. לפי כל המחקרים, די בשמירה על הכלל הזה, פלוס עטיית מסכות, כדי להדביר את המגפה. שום סגר ושום נעליים. רק שלהבדיל משוודיה, שהתנהלה מהרגע הראשון תחת הכלל של "לומדים לחיות לצד הקורונה", ועשתה זאת עם מדיניות מקצועית, שקופה, עקבית וברורה - בישראל עשו את ההפך מכך: נכנסו לסגר דרקוני כנראה ללא הצדקה, לאחר מכן שיחררו את המשק ללא הגבלה, לא קבעו מדיניות ריחוק חברתית אפקטיבית ולא יישמו אותה, וסופנו שאנחנו מידרדרים לסגר דרקוני נוסף, ללא הצדקה.

האם אפשר עדיין לתקן? כנראה מאוחר להימנע מסגר, אבל לפחות אפשר להימנע מלהחמיץ גם את הסגר השני. "בלי תפילות ובלי הפגנות" צריך להיות הקו המנחה: בלי חריגים, בלי פטורים, ובלי כניעה ללחצים לא מובנים. הסגר צריך להיות חד, ברור, פשוט והוגן, כזה שכולם נדרשים לשלם מחיר דומה בגינו, לא משנה לאיזה סקטור חברתי, פוליטי או עסקי הם משתייכים. סגר שכולם יוכלו להבין, וכולם יוכלו לציית לו. בחירוק שיניים, אבל בכל זאת לציית.

אין דבר יותר נורא מאשר להשית על ישראל את הנזק החברתי־כלכלי הנורא של סגר נוסף, שמקצועית כלל אין צורך בו, ושבסוף גם המחיר הזה יבוזבז לשווא בגלל ששוב היו עיגול פינות וכניעה ללחצים כדי לשרת את האינטרסים הפוליטיים הזרים של ראש הממשלה והברית הלא קדושה שלו עם החרדים. אי אפשר יותר לחפף. אם סגר, אז סגר רציני ומוקפד, כדי שנוכל להתבונן עוד שלושה שבועות מהיום בתקווה. אחרת, אנחנו באמת בדרך להיהפך ליוון של 2008, או ללבנון.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום