אריאל יוצר מצטרף לטייקון ש"אבא של יאיר נתניהו סידר לו 20 מיליארד דולר"

נערי אגף התקציבים באוצר: בין הפוליטיקאים לטייקונים

גיא רולניק
גיא רולניק
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אריאל יוצר, סגן ראש אגף התקציבים היוצא והמנכ"ל החדש של ישראמקו
אריאל יוצר, סגן ראש אגף התקציבים היוצא והמנכ"ל החדש של ישראמקוצילום: אוליבייה פיטוסי

1. אריאל יוצר

סגנו של ראש אגף התקציבים במשרד האוצר הודיע השבוע על פרישתו משירות המדינה, לאחר 12 שנה. יוצר היה אחראי בשנים האחרונות על התחום שבו אגף התקציבים היה השחקן הדומיננטי ביותר - שוק הנדל"ן. בין השאר, הוא שימש בתפקיד יו"ר הוותמ״ל - הוועדה למתחמים מועדפים לדיור. החלק המעניין בסיפור לא הופיע בהודעה הרִשמית אלא בדיווחים עיתונאיים: יוצר מונה אתמול למנכ"ל שותפות הגז הבורסאית ישרמאקו, שבשליטת טייקון הגז והנדל"ן קובי מימון - השותפה הבכירה של יצחק תשובה בקידוח תמר.

אם היה דירוג של חברות ציבוריות גדולות שרווחיותן תלויה ישירות בהחלטות של פוליטיקאים ורגולטורים, כנראה שישראמקו, שאליה יוצר מבקש להצטרף, היתה בעשירייה הפותחת. המונופול של ישראמקו ודלק קידוחים הוענק להן על ידי צוות רגולטורים, ורווחי העתק של המונופול באספקת גז טבעי לחברת החשמל - שיעורי רווחיות כפולים מהמקובל בעולם - הם תוצאה ישירה של החלטות פקידים ופוליטיקאים.

אם היה דירוג של חברות ציבוריות עם משטר תאגידי מפוקפק, כנראה שישראמקו היתה בחמישייה הפותחת. מימון טען במשך שנים שהוא אינו בעל השליטה באימפריית המיליארדים של הגז והנדל"ן, רשות המסים חוקרת כבר שנים, בלי תוצאות של ממש חשדות להעלמות מס של מימון, רשות ניירות ערך נמנעה לחקור את הדיווחים בתשקיפים בתקופה שבה הוא טען שאינו בעל השליטה, ורק באחרונה, בעיתוי שהיה נוח לו, הוא הודיע לפתע שכן, הוא אכן בעל השליטה.

קובי מימון
קובי מימוןצילום: מוטי קמחי

אם היה דירוג של השילוב של משטר תאגידי חלש ותלות מוחלטת ברגולציה, כנראה שישראמקו היתה בשלישייה הראשונה, לאחר שנוחי דנקנר ושאול אלוביץ׳ נאלצו לסיים את תפקידם בראש הפירמידות הבורסאיות שבהן הם שלטו.

יוצר יהיה פטור מכל חובת צינון: הוא לא פיקח על ישראמקו. כמובן שהסיכוי שבקבוצת קובי מימון יש הפרדה מבנית אמיתית בין הגז להשקעות של מיליארדים בנדל"ן של נצבא ואיירפורט סיטי, ענקיות נדל"ן שבשליטתו, הוא לא גבוה.

בניגוד לדנקנר ואלוביץ', שמוכרים היטב לציבור, קובי מימון עלה רק פעמיים לכותרות: בפעם הראשונה כששר האוצר משה כחלון חזר בו מהתחייבות הבחירות שלו לטפל במונופול הגז, לאחר שהצהיר לפתע ש"קובי מימון חבר שלו"; ובפעם השנייה כאשר נחשפה הקלטת שבה יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, נשמע מסביר לבנו של מימון, בדרך למועדון החשפנות, שהוא זקוק לכמה לירות: "אחי, אתה חייב לפרגן לי. אבא שלי עשה לאבא שלך אחלה עסקה. נלחם בכנסת בשביל זה, אחי…אבא שלי סידר לך עכשיו 20 מיליארד דולר, ואתה לא יכול לפרגן לי ב–400 שקל?"

זהו הטייקון שאליו שוקל יוצר, איש אגף התקציבים, להצטרף עם סיום תפקידו. סימני השאלה לגבי הקשר של אגף התקציבים עם מונופול הגז לא התחילו השבוע; בראש האגף עומד שאול מרידור, שאחיו, מתן, הוא שותף במשרד עורכי הדין של צבי אגמון, המייצג את מונופול הגז. גם בתו של אגמון עובדת באגף התקציבים.

אודי ניסן, שהיה ראש אגף התקציבים, חבר בוועדת הריכוזיות (פרש באמצע) וחבר ועדת ששינסקי (שהשגיה כורסמו במהירות באמצעות חוזה יקר עם חברת החשמל ואישור מתווה הגז), סיים בקיץ 2011 בהפתעה את תפקידו באמצע הקדנציה, והתמנה לאחר צינון קצר להיות יו"ר חברת דלק ישראל שבשליטת יצחק תשובה - שותפו של מימון במונופול הגז - בשכר של כ–3 מיליון שקל בשנה.

2. מריאן ברטרנד, פרנצ׳סקו טרבי ומתילדה בומברדיני

שלושה חוקרים, מהמובילים בעולם בתחום כלכלה פוליטית, השתמשו במאגרי נתונים ענקיים כדי לעקוב אחר תופעת ״הדלתות המסתובבות" בקונגרס האמריקאי - המעבר של עוזרים פרלמנטרים לחברות לובי שמייצגות את חברות הענק האמריקאיות בעיקר. הם ביקשו לבדוק את הטענה המקובלת שתפקידה של לוביסטים הוא ״ללמד״, ״לייצג״ ו״להעביר מידע״ מהחברות הגדולות אל הפוליטיקאים והרגולטורים - חלק לגיטימי מתהליך דמוקרטי.

ואולם הנתונים האמפיריים הצביעו על סיפור שונה לחלוטין: התברר כי ברגע שיו״ר הוועדה בבית הנבחרים או בסנאט, שאיתו עבדו העוזרים ואיתו וקשרו קשרי ידידות, עבר לראשות ועדה אחרת - הם נאלצו לעבור גם הם ולהיות לוביסטים של חברות אחרות לחלוטין, שתחת הרגולציה של הוועדה שאליה הוא עבר - אף שהיה להם אפס ידע ומומחיות בתחום החדש. כשהיו"ר פרש מהקונגרס - ירד לפתע שכרם של הלוביסטים שעבדו עמו בעבר ב–20% בממוצע.

כלומר, חברות הענק שוכרות לוביסטים מהפוליטיקה ומהרגולציה לא בגלל הידע שלהם בתחומי פעילותן או יכולותיהם בהעברת מידע - אלא בעיקר בגלל הקשרים, החברויות ומידע הפנים שלהם על הנעשה במסדרונות השלטון.

בניין הקפיטול בוושינגטון, השבוע
בניין הקפיטול בוושינגטון, השבועצילום: TOM BRENNER/רויטרס

מדוע מגייסים הטייקונים והמונופולים הציבוריים את פורשי אגף התקציבים - לרובם יש ידע עסקי מוגבל וניסיון אפסי בהובלת מערכות גדולות? אולי גם כאן זה לעתים ידע, חיבורים וקשרים למסדרונות הממשלה. מה המסר שמקבלים צעירי האגף שנשארים מאחור? מהי האווירה שנוצרת במפגשים השנתיים של צעירי האגף ובוגרי האגף שעברו לחברות הענק? אלה שאלות לא רק לחוקרי משפט וכלכלה אלא גם לאתנוגרפים - אם היתה ניתנת להם גישה לאירועים הסגורים האלה.

3. אגף התקציבים

אגף התקציבים הוא הסיירת מטכ״ל של השירות הציבורי והמדיניות הכלכלית. האגף מרכז כוח עצום, יש בו מצוינות, מחויבות ומשימתיות, ולעתים קרובות הוא החסם היחיד בפני פוליטיקאים שחושבים לטווח קצר, מוכנים לשפוך כספים ללא בקרה וללא תועלת כלכלית כדי להיבחר מחדש או שבויים בידי קבוצות כוח במגזר הציבורי והפרטי. זאת הסיבה שקוראי TheMarker מכירים את התמיכה השכיחה שנותנים חלק מהכותבים בעיתון לאגף התקציבים במאבקים מול פוליטיקאים.

אבל בשנים האחרונות האגף הולך ונחלש יחד עם שחיקה במעמדו הציבורי. הסיבה העיקרית לכך היא המגמה של הפוליטיקאים להחליש את אנשי המקצוע במשרדי הממשלה ובסוכנויות הרגולציה. הפוליטיקאים תמיד התקוטטו ורבו עם אנשי האגף - זה טִבעי ומתבקש - אבל גם נתנו לו כוח וכבוד. בשנים האחרונות ייבאו הפוליטיקאים הישראלים את האידיאולוגיה השלטונית האמריקאית של העברת כל הכוח מידי אנשי המקצוע לחברי הקונגרס, שרובם המכריע תלויים בכסף הגדול של חברות הענק.

אבל משהו נוסף, משמעותי לא פחות, החל לכרסם במעמד האגף, בלגיטימיות של כוחו הרב ובאפקטיוויות שלו. הדרג הפוליטי בישראל נשבה לעתים קרובות על ידי קבוצות אינטרס ונגרר למדיניות לא מקצועית כי הוא רוצה להיבחר שוב ושוב - אבל גם פקידי אגף התקציבים לא פועלים על הירח.

ראש אגף התקציבים, שאול מרידור
ראש אגף התקציבים, שאול מרידורצילום: מגד גוזני

שתי תופעות, כלכלית וסוציולוגית, החלו לעצב מחדש את רוחו של האגף: עלייתם של הטייקונים והחברות הענקיות שיצרו דור חדש של מנהלים שכירים מולטי־מיליונרים שבמקרים רבים תפקידם העיקרי הוא להיות לוביסטים מול משרדי הממשלה וסוכנויות הרגולציה. רבים מפורשי האוצר, כמו החשבים הכלליים במשרד ואנשי בנק ישראל ורשות התחרות, עברו לעבוד בחברות ענקיות שהמודל העסקי שלהן נשען בעיקר על ההשפעה על החקיקה והרגולציה ושם הפכו חלקם למולטי־מיליונרים.

התופעה השנייה שהחריפה בשנים האחרונות היא שבי אידאולוגי ותרבותי: האגף אימץ בהדרגה בשנות ה–80 וה–90 חלק מהרעיונות שהגיעו מהמהפכה הניאו־ליברלית בארה״ב, לאחר תקופה ארוכה שבה ארה״ב היתה מודל להצלחה כלכלית, וחלקים רחבים מהציבור נהנו מהצמיחה ועלייה ברמת החיים.

ואולם בשני העשורים האחרונים גדל האי־שיוויון בארה״ב בקצב מבהיל והתשתיות הציבוריות ורשתות ההגנה החברתיות נהרסו - מגפת הקורונה חשפה את זה בבירור, אבל זה תהליך שהחל לפני שנים ארוכות; ארה״ב זזה לכיוון של פלוטוקרטיה - מדינה שמשרתת בעיקר את העשירים ואת החברות הענקיות ובשנים האחרונות גדל מדי יום מחנה של כלכלנים, מלומדים ופוליטיקאים שהשתכנע שריכוז כוח כלכלי רב בידי גורמים פרטיים הוא מסוכן לא פחות, לעתים יותר מריכוז כוח כלכלי עצום בידי הממשלה.

לעתים נראה שצעירי אגף התקציבים תקועים יחד עם ראש הממשלה במנטרות, במחקרים ובעולם האידיאולוגי, שהיה רלוונטי לפני 20 או 30 שנה, ולא ערניים להתפכחות העצומה ברוב העולם מהמודלים האלה.

אף שרוב העובדים באגף התקציבים הם מסורים ומחויבים לאינטרס הציבורי, העובדה שרבים מפורשי האוצר עברו לעבוד בחברות הענק, המונופולים, הפירמידות וקבוצות האינטרס החזקות ביותר גם במגזר הציבורי - החלישה את היכולת והרצון של האגף להתעמת עם האחרונות ולאמץ סדר יום חדש. היוזמה לרפורמות כמו חוק הריכוזיות, הסלולר או הפרדת כרטיסי האשראי נולדו מחוץ לאגף, והוא הצטרף אליהן לפעמים בשמחה ולעתים בגרירת רגליים.

סדר היום של האגף מושפע באופן סמוי או גלוי ממסלול הקריירה של חלק מפורשיו ובשנים האחרונות גם מהמעגלים החברתיים של חלקם. לפחות שלושה מצעירי האגף בעשור האחרון היו צאצאיהן של שלוש מהמשפחות העשירות ביותר בישראל ולא מפתיע שרפורמות משמעותיות להחלשת הכוח הפוליטי ושבירת תופעות ״המנצחים לוקחים הכל״ כמעט לא מגיעות מהאגף.

לאור חולשתה הגוברת של רשות התחרות והכישלון של רשות המסים בהתמודדות עם תכנוני המס של האלפיון העליון - לא נותר בשירות הציבורי מישהו שיאתגר את סדר היום של המדיניות הכלכלית הנוטה, כמו בכוח גרוויטציוני, לשרת את מוקדי הכוח הכלכליים.

4. ישראל כ"ץ

במשך כל הגל הראשון של הקורונה, עד לפני שבוע, שמר אגף התקציבים על עמדה ברורה בנוגע למשבר באל על: משלם המסים ייחלץ לסייע לחברה, אבל לא יחלץ את בעלי השליטה בה, משפחת מוזס־בורוביץ'. אלא שבימים האחרונים החלו להישמע זמירות חדשות מכיוונו של משרד האוצר: שר האוצר ישראל כ"ץ מתכוון להזרים כסף לחברה, בלי לדלל את בעלת השליטה הנוכחית.

שר האוצר ישראל כ"ץ
שר האוצר ישראל כ"ץצילום: מארק ישראל סלם

העיתונאי יורם גביזון, שעוקב זה 15 שנה אחר הדו"חות הכספיים של אל על וסיקר את מרבית המשברים שעברה החברה, כינה השבוע את דרך הניהול של תמי מוזס־בורוביץ' ״טיסה למקום לא ברור״, לאחר שהיא נכשלה שוב ושוב בייעול החברה, שינוי התרבות הארגונית שלה ושיפור השירות שלה.

ביום שלישי בבוקר שאלתי את דוברות משרד האוצר אם העמדה של המשרד בנושא אל על השתנתה. תגובת משרד האוצר שהגיעה ב–10:00 בבוקר היתה נחרצת: ״הצוות המקצועי של משרד האוצר ורת"א בראשות מנכ"לית האוצר מנהל משא ומתן עם אל על במשך תקופה ארוכה, בהתאם להנחיות הדרג המדיני. המדיניות הממשלתית מוכוונת לשמירה על התעופה הישראלית ללא קשר לזהות הבעלים באל על. לאורך התקופה ההסכם הולך ומתגבש בהתאם למצב התעופה ומצב החברה, ולא חל כל שינוי בעמדת המדינה במהות ההסכם. במסגרת זו, המדינה עומדת על כך שההנפקה תבוצע עד סוף אוגוסט".

ואולם שעתיים לאחר קבלת התגובה הזאת, הגיעה הדלפה לא רשמית מכיוון משרד ראש הממשלה, שם יש מי שנבהל או לפחות החליט להבהיל את הציבור, ולפיה - חייבים להזרים כרגע כספים של משלמי מסים לאל על, כדי למנוע "קריסה".

בחירת המלים מטעה, ולא במקרה. מדוע שאל על ״תקרוס״? המתווה המקורי שגיבש הצוות המקצועי של האוצר, שמתחיל בהנפקת הון גדולה לציבור ונמשך בהסכם התייעלות מסיבי, רק יחזק את החברה. לעומת זאת, מתן הלוואות קצרות או ארוכות לחברה במימון משלם המסים רק מחליש את החברה ומשרת את האינטרס של משפחת מוזס־בורוביץ׳ - להישאר בעלת השליטה בחברה, בלי להשקיע בה סכומים ניכרים.

בסתיו 2016 השיאו תמי מוזס־בורוביץ' ודדי בורוביץ׳ את בתם נועה. לאירוע הגיעו בכירי המגזר העסקי - אבל מבין הפוליטיקאים שראו עצמם כחברי המשפחה היו שניים: אביגדור ליברמן וישראל כ"ץ. שאלתי אתמול את דוברו של ישראל כ"ץ אם הוא שוחח בשבועות האחרונים עם ליברמן, ידיד משפחת מוזס, בנושא אל על. תשובתו היתה נחרצת לא פחות: "שר האוצר ישראל כ"ץ לא שוחח עם אביגדור ליברמן תקופה ארוכה, לא בתקופה האחרונה ולא בעניין אל על".

אפשרות נוספת שהועלתה השבוע היא שדחיית מסלול ההנפקה וניסיון למנוע כניסת משקיע חדש שמוכן להזרים סכומים משמעותיים לאל על מגיעים דווקא מכיוונו של ראש הממשלה, שאולי דווקא רוצה להלאים את החברה בעיתוי זה, כדי להפוך אותה למוקד כוח פוליטי שלו. תמי מוזס־בורוביץ', שעולה לרגל לירושלים בתכיפות גדלה בשבועות האחרונים, מאיימת באקדח ריק על פקידי האוצר. היא תעשה הכל כדי למנוע מצב שאל על תגיע להקפאת הליכים, משום שהיא תהיה הניזוקה העיקרית ממנו.

תמי מוזס-בורוביץ'
תמי מוזס-בורוביץ'צילום: ניר קידר

הקפאת הליכים לאל על תאפשר לחברה להיכנס לתהליך התייעלות והבראה מסיבי - אבל תותיר את מוזס־בורוביץ' במצב שבו היתה כשרשת קלאבמרקט קרסה תחת ניהול המשפחה, לפני 15 שנה. לממשלה יש היום את כל הקלפים, כל הכוח וההזדמנות להבריא את אל על, לייעל אותה ולמצוא משקיע שינסה לעשות את מה שההפרטה של 2005 נכשלה בו - להקפיץ את רמת השירות והתחרותיות של החברה.

אגף התקציבים נאלץ יום־יום לעשות פשרות עם שר האוצר, ראש הממשלה ועם פוליטיקאים בנושאים רבים - אלה פשרות לגיטימיות, כי בסופו של דבר הדרג הנבחר רשאי להחזיק בדעות אחרות. אבל המקרה של אל על הוא שונה: השאלה היחידה העומדת כאן לדיון היא אם המדינה מעוניינת לדאוג לתעופה הישראלית או למשפחה אחת חזקה.

אם קרן טרנר־אייל ושאול מרידור תומרנו לסייע לישראל כ"ץ או לראש הממשלה להלאים את אל על או לתפור מתווה חילוץ למשפחת בורוביץ׳ על חשבון האינטרסים של משלם המסים, החברה והתעופה - זאת תהיה עוד משקולת על התרבות הארגונית והמוניטין של האגף, שייראה שוב כמי שאיבד דרכו בין פוליטיקאים שבויים לפקידים מסורים שהלגיטימיות הציבורית שלהם הולכת ונשחקת על ידי כמה מחבריהם שהכסף הגדול והקרבה אליו שיבשו את המצפן והמצפון הערכי והמקצועי שלהם.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker