למען המחקר והדורות הבאים — אסור להפריט את החפירות

אם מחליטים שהעתיקות הן נכס לאומי, עולה השאלה מה היא הדרך הטובה ביותר לשמור עליהן למען הציבור כיום ולמען הדורות הבאים ■ הפתרון האידיאלי הוא הפרדה של הרשות לשתי רשויות נפרדות — האחת מפקחת והשנייה חופרת במימון ממשלתי

יונתן מזרחי
יונתן מזרחי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
חפירה ארכיאולוגית בעירון. הפתרון הריאלי הוא דווקא חיזוק רשות העתיקות
חפירה ארכיאולוגית בעירון. הפתרון הריאלי הוא דווקא חיזוק רשות העתיקותצילום: רמי שלוש

באחרונה פורסמה ב–TheMarker כתבה מקיפה על ניגודי העניינים של רשות העתיקות והשימוש שנעשה בחפירות כמשאב כלכלי. הכתבה התבססה על מגמה מהשנים האחרונות, במסגרתה היקף החפירות הארכיאולוגיות בישראל הגיע לשיאים חדשים, וחידדה את שאלת תפקידה ואחריותה של רשות העתיקות מול לחצי משרד האוצר ובעלי עניין להפריט את חפירות ההצלה לגופים פרטיים.

רשות העתיקות היא הגוף הסטטוטורי האחראי על העתיקות בישראל. מתפקידה של הרשות לשמור עליהן מפני הרס, לבצע חפירות הצלה בהתאם לצורכי הפיתוח, לפקח על עבודות הבנייה באתרי עתיקות ולשחרר שטחים לבנייה. שיקול הדעת המקצועי נמצא כולו בידייה. עם זאת, הצורך לשמור על העתיקות מפני הרס וגם לבצע חפירות תמורת תשלום המגיע מהיזם, מציב את רשות העתיקות בניגוד עניינים.

כפי שנאמר בכתבה, זוהי אינה סוגיה חדשה. מבקר המדינה נתן את דעתו בנושא כבר בדו"ח השנתי שלו ב–2005, אך מאז נדמה שהמצב רק החמיר. בין הסיבות המרכזיות לכך יש לציין את ההחלטה לחפור תלים ארכיאולוגים רב שכבתיים כמו א־סאוויר, מוצא ובית שמש. אלה הם אתרים בעלי חשיבות ארכיאולוגית יוצאת דופן, וחפירתם לצורכי פיתוח ממיטה עליהן כליה והרס לעד. מבחינת רשות העתיקות, לעומת זאת, החפירות מכניסות עשרות מיליוני שקלים כל אחת — לא סכומים שקל לוותר עליהם.

חוק רשות העתיקות מעניק למנהל הרשות את הסמכות לקבל את כל ההחלטות המקצועיות — האם לשחרר את השטח ומתי לאפשר לחוקרים לשבת ולפרסם את מחקריהם. עם זאת, מנהל הראשות הוא מינוי פוליטי של שרת התרבות, ולרוב אינו מגיע כלל מהתחום. בכך, ההחלטות והרצונות המקצועיים של חוקרי הרשות תלויים במנהל ובלחצים הפוליטיים שעמם הוא מתמודד.

הפתרון הקל שאליו פונים רבים בניסיון לפתור את הקונפליקט המובנה של רשות העתיקות, הוא להפריט את החפירות הארכיאולוגיות. לכאורה, מדובר בשילוב בין אקדמיה וכלכלה. מצד אחד, החפירות הארכיאולוגיות יבוצעו על ידי חברות קבלן שיהיו תלויות באוניברסיטאות, ולכן יהיו מחויבות לסטנדרט פרסומים גבוה; מצד שני, התחרות תגרום לחברות לסיים את החפירות מהר יותר ובעלות מינימלית.

ואולם, הפרטה אינה תמיד הפתרון הנכון — ובמקרה זה, משמעותה העצמת ההרס והפגיעה בעתיקות ובמעמד המקצועי של הארכיאולוגים. מבחינת האוניברסיטאות, חברות הקבלן הן הילד החורג שמכניס כסף ומאפשר לסטודנטים לעבוד ולצבור ניסיון, אבל הן לא חלק מחזית המחקר האקדמי. אנשי הסגל של החוגים לארכיאולוגיה מתמקדים בשאלת מחקר הן במחקריהם והן באתרים בהם הם חופרים. אין להם אינטרס לבצע חפירות הצלה, או לדאוג שרמת החפירה והפרסום של חפירות אלה תהיה כנדרש.

אם מחליטים שהעתיקות הן נכס לאומי, עולה השאלה מה היא הדרך הטובה ביותר לשמור עליהן למען הציבור כיום ולמען הדורות הבאים. הפתרון האידיאלי הוא הפרדה של הרשות לשתי רשויות נפרדות — האחת מפקחת והשנייה חופרת במימון ממשלתי. לצערנו, במציאות הכלכלית והפוליטית, זוהי הצעה לא ריאלית.

נראה שהפתרון הריאלי הוא דווקא חיזוק רשות העתיקות עצמה, בה קיים המאגר הגדול ביותר של חוקרים בעלי ניסיון בכל סוגי החפירות. יש לחזק אותם ולהפריד בתוך הרשות בין הגוף המפקח למבצע. לאחר מכן, יש לקבוע סטנדרטים ברורים לגבי מדיניות חפירה, פיקוח ושחרור שטחים שלא יהיו תלויי לחצים פוליטיים אלא מבוססים על שיקולים מקצועיים כמו שמירת אתרים למחקר לדורות הבאים, מניעת פגיעה בתלים רב שכבתיים ושימור אתרים בעלי ייחוד תרבותי.

30 שנה אחרי חקיקת חוק רשות העתיקות, נראה שיש לחשוב על אופן יישומו. כפי שהדברים נראים, הפרטה ופגיעה בארכיאולוגים לא תשרת את המטרה, ובטח לא תשמור על העתיקות.

הכותב הוא ארכיאולוג ומנכ"ל עמק שווה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker