תעלומה בספירת הבוקר: במקום להשקיע באסירים — המיליארדים זרמו לסוהרים

אם היקף הכליאה בישראל פחת, מספר האסירים הצטמק ב–22%, בתי הסוהר התיישנו ושום טכנולוגיה חדשה לא הוטמעה בהם — איך זה שתקציב שירות בתי הסוהר הוכפל בתוך עשור? ■ התשובה, כך נראה, נמצאת בסעיף ששואב 80% מהכסף

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים

מחוץ לבועת ההיי־טק, לא הרבה גופים מנהלים בימים אלה קמפיין לגיוס עובדים חדשים. קל וחומר שלא בשירות הציבורי. לכן כשעל המסכים הופיע בחודשים האחרונים תשדיר שפונה לקהל צעיר ש"חולם לגעת, להשפיע, להצליח לשנות, ולהיות חלק ממשהו גדול יותר" — אי־אפשר היה לחמוק מבירור העניין. "השירות הופך לתקווה, העבודה הופכת לתשוקה", המשיך הקריין שליווה את הסרטון לסקרן, ופתרון התעלומה לא איחר לבוא: "שירות בתי הסוהר: מתמודדים עם האתגרים, משפיעים על המציאות — עם הפנים קדימה".

9,214 סוהרים הועסקו ב–2020 על ידי המדינה. 1,961 מתוכם קצינים. נהנים מהצמדת תנאיהם לאלה של עמיתיהם השוטרים ואנשי הקבע בצה"ל — התברכו סוהרי שב"ס אף הם במנגנון שכר נדיב למדי: שכר ממוצע של 17 אלף שקל (15–57 אלף שקל לקצינים), ופרישה מוקדמת בגיל ממוצע של 54.5. זאת, כשבאמתחת הפורשים גמלה פנסיונית חודשית בסכומים שבין 13 אלף שקל (לנגדים) ל–16 אלף שקל (לקצינים); חבילה ששווייה 4.7 מיליון שקל לפורש — כמעט פי שלושה מהממוצע בשירות המדינה.

ב–2020 זרמו לכיסוי שכר הסוהרים ומימון גמלתם הפנסיונית לא פחות מ–3 מיליארד שקל, מתוך תקציב כולל של 3.77 מיליארד שקל. כלומר, הוצאות השכר והגמלאות נגסו 80% (!) מתקציבו השוטף של הארגון. ובכל זאת, לא בשכר טמונה בהכרח הבעיה בשב"ס — כי אם בתפוקה.

לפני ארבע שנים פסק בג"ץ דרמטית כי על המדינה לרווח את שטח המחיה של האסירים הכלואים — ועל הדרך, שלח את הממשלה לעשות חשבון נפש בכל הנוגע לכליאת היתר בישראל.

בהיעדר בנייה של בתי סוהר חדשים נאלצו רשויות האכיפה לשחרר אסירים או לקצר את תקופת מאסרם של אלה הכלואים בגין עבירות קלות. לצד הירידה החדה בכליאת נתינים זרים, מספר האסירים פחת אפוא מכ–18 אלף אסירים ל–14 אלף בלבד — ובהתאם להוראת בג"ץ, שטח המחיה המינימלי לאסיר עלה ל–4.5 מ"ר.

ואולם, אף שמספר הכלואים בבתי הסוהר צלל ב–22% — שירות בתי הסוהר לא קיצץ בכוח האדם שלו. מצבת כוח האדם נותרה יציבה, היחס בין מספר הסוהרים לבין מספר האסירים זינק ל–1:2 — שני אסירים לכל סוהר — שהוא הגבוה בעולם. ומדוע אפוא נזקק שב"ס לצאת בקמפיין גיוס לסוהרים חדשים?

פצצה מתקתקת

הדעת נותנת כי הוראת בג"ץ על צמצום הכלואים בישראל תנוצל בידי שב"ס ליישום מהלך התייעלות עמוק. כלומר, לקיצוץ כוח אדם עודף, לקביעת חלונות פרישה (כמו בצה"ל), לקביעת מגבלות על חלוקת דרגות קצונה יקרות, ובעיקר — תנוצל ליישום רפורמה טכנולוגית מיוחלת שתדביק את הפער העצום בין בתי הסוהר הפרימיטיביים בישראל לבין אלה שבעולם המתקדם.

אחרי הכל, היכן עוד יש מדינות מערביות מתקדמות שבהן בתי הסוהר ותיקים מהמדינה, נטולי טכנולוגיה כמעט לחלוטין, מנוהלים באופן ידני ומאחסנים כלואים בתת־תנאים ובעלויות תחזוקה מטורפות?

היכן עוד מוצאים בימים אלה בתי סוהר שבהם הדלתות נפתחות באמצעות מפתחות ענק עתיקים, שסוהרים מסתובבים בהם עם צרור מפתחות משל היו שרתים בבית ספר, שהמסדרונות בהם ערומים ממצלמות או אמצעי חישה אחרים, שמערך האבטחה שלהם אנושי — החל בזקיפים וכלה בספירה ידנית של אסירים, וכשכל מנגנון קליטת האסירים וניודם נעשה באמצעות הקלדה על גבי טופס אקסל או בכתב יד, על גבי מחברת תלמיד?

אלא שתקוות ומציאות — לחוד. שב"ס לא ניצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו לצורך יישור קו עם העולם. הארגון לא התקדם, לא התייעל, לא חסך ולו שקל בהוצאותיו — ובשנה שעברה השלים תקציבו זינוק של 100% (!) בעשור.

3.77 מיליארד שקל לעומת תקציב מאושר של 1.8 מיליארד שקל ב–2009 — שעה שהארגון יוצא בקמפיין לגיוס סוהרים, מנפח את הפצצה המתקתקת וכורה לעצמו בור תקציבי עמוק יותר. שב"ס אמנם מתמודד עם פרישת 300–400 סוהרים בשנה — אך יישום אמצעים טכנולוגיים בסיסיים היה מייתר את איוש התקנים.

כלא איילוןצילום: מוטי מילרוד

קחו למשל את בית הסוהר דמון. זה נבנה הרבה לפני קום המדינה, שימש אורווה ומחסן לטבק, וכבר לפני 20 שנה הוחלט לסגור אותו בטענה שאינו ראוי למגורי אדם. כיצד אם כך מוסיף דמון לפעול, מאכלס מספר (מדולל) של 250 אסירים ומעסיק כוח אדם מנופח?

ובכלל, האין זה ברור מאליו שב–2021 מתפעלים בתי סוהר באמצעות מערכת שליטה מרחוק, רשת טלוויזיה במעגל סגור, כרטיסי מפתח מבוססי סים, מנגנוני פתיחה ונעילה בלחיצת כפתור — ובלי מגע יד אדם?

איזה סוהר מסתובב עוד בעולם עם צרור מפתחות תלוי על החגורה? ומה ההיגיון בתפעול אורווה כבית סוהר קטן של 250 אסירים?

מדוע בעצם לא לסגור את כל מתקני הכליאה העתיקים בישראל, למכרז את הקרקע ולהקים בית סוהר אחד גדול, חדשני, יעיל, דיגיטלי, משקם — שימומן בזכות ההתייעלות בכוח האדם ובזכות החיסכון שטמון בביטול הלוגיסטיקה המיותרת בין בתי סוהר קטנים ובתחזוקה השוטפת היקרה שלהם.

הרעיון אולי נשמע יומרני, אבל בדיקה שערך אגף התקציבים במשרד האוצר הראתה שהמספרים מתכנסים. כלומר, כלכלית — המהלך לא רק תורם לאסירים, אלא גם מכסה את עצמו. החיסכון שטמון במעבר ממפתח אסירים־סוהרים של 1:2 ליחס של 1:3.5 יאפשר למשל, לממש את החזון של הקמת בית הסוהר הגדול במגידו. בית הסוהר הזה, לפי התוכניות, אמור לאכלס 1,600–2,800 אסירים, בהשקעה של 500–800 מיליון שקל.

התקווה - בנציבה

בהצעת חוק ההסדרים, שהופצה לפני כשבוע בין משרדי הממשלה, נכלל פרק שעוסק בכשלי הכליאה ובפתרון המוצע להם: סגירה של חמישה עד שבעה מתקני כליאה קטנים ולא יעילים; הקמת אשכול כליאה חדשני — במימון התייעלות בכוח האדם; וכן הרחבת סמכויות הוועדה לשחרור ממאסרים קצרים (כדי להגמיש את שחרורם של אסירים קלים). כל זאת, במטרה להעלות את יחס האסירים־סוהרים ל–1:3.5 בתוך שבע שנים, ללא תוספת תקציבית לבסיס.

נציבת שב"ס, קטי פריצילום: תומר אפלבאום

ואיך מתייחסים בשב"ס לתוכנית? בינתיים, באוזן קשבת. בממשלה ציינו באחרונה כי רוח חדשה מנשבת בארגון מאז מינויה לפני חצי שנה של רב גונדר קטי פרי לתפקיד נציבת בתי הסוהר.

"אם יש מי משורות הארגון שיוכל להוביל מהלך כזה — זו רק היא", העיד מקור ממשלתי. לדבריו, פרי הבינה שהוצאות שכר שצומחות מדי שנה בחסות טייס אוטומטי, ומשאירות לה רק 20% מהתקציב לצורך פיתוח ורכש — הן אבן ריחיים על צוואר הארגון. וכעת נותר לראות האם תוכל לעמוד מאחורי הבטחתה למגויסים הטריים כי "פני הארגון קדימה".

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker