חדי העין העוקבים אחר דיוני ועדת החקירה הפרלמנטרית לבחינת הסדרי האשראי ללווים גדולים (ועדת פישמן), יכולים היו להבחין באחרונה ברגע של שתיקה קלה כשהממונה על ההגבלים העסקיים, מיכל הלפרין, התבקשה להשיב לאחת משאלותיו של ח"כ דב חנין. שאלה זו נגעה בפצע פתוח החורג מהדיון הציבורי הפופולרי בנושא האשראי - הטיפול בשווקים מועטי מתחרים (אוליגופולים) בישראל.

בשוק מועט מתחרים, חברה המעוניינת להעלות מחירים יודעת שבפני החברות המתחרות יעמדו שתי אפשרויות: האחת, לדבוק במחיר שהן גובות באותה עת, מה שיוביל לכך שהחברה שהעלתה מחיר תיאלץ לחזור בה ולשוב למחיר המקורי; השנייה, ללכת בעקבותיה ולהעלות גם הן את המחיר, וכך כולן ייהנו מרווחים גבוהים יותר. כמובן שכלל החברות - שניתן להניח שהן שחקניות רציונליות המבקשות למקסם רווחיהן — יעדיפו לגבות את המחיר הגבוה.

דוגמה בולטת שכולנו מכירים, לפער בין שוק מועט מתחרים לשוק בו קיימת תחרות חופשית, היא שוק הסלולר. עד 2009 פעלו בישראל שלוש חברות סלולר מרכזיות: סלקום, פרטנר (אורנג') ופלאפון, שהחזיקו 35%, 32% ו-29% מנתח שוק הסלולר בהתאמה. במציאות דאז ניצלו חברות הסלולר את הריכוזיות בשוק ואת חסמי הכניסה הגבוהים להעלאת מחירים תמידית ואחידה. כך לדוגמה, בינואר ופברואר 2006, העלו כל שלוש החברות, אחת אחרי השנייה, מחירים בשיעור של 6%-4% בממוצע. 

כיום פועלות בישראל כשמונה חברות סלולר המחזיקות בנתחי שוק מגוונים. מבנה השוק הקודם נשבר, ובמקביל לשבירתו חלה ירידה דרסטית במחירים לצרכן. כעת, חברות הסלולר יודעות שאם יעלו מחיר, לקוחותיהן יעברו מיד למתחרות שיציעו מחיר נמוך יותר. לכן הן ממשיכות להוריד מחירים, כאשר השירות הולך ומשתפר. חלום התחרות בהתגשמותו.

ואולם בעוד שרפורמת הסלולר הביאה מזור לשוק הסלולר, שוק הבנקאות נותר ריכוזי ונעדר תחרות. בישראל פועלים חמישה בנקים מרכזיים: לאומי, הפועלים, מזרחי־טפחות, דיסקונט והבינלאומי. שני הראשונים מחזיקים כ-60% מנתח השוק (מכאן זכו להגדרתם העממית כדואופול).

למרות ניסיונות ומאמצים רבים, אין כיום תחרות בשוק הבנקאות. יישום רפורמת שטרום להגברת התחרותיות בין הבנקים מבושש מלהגיע. עברו כמעט יובל שנים מאז הוקם הבנק האחרון בישראל, והבנקים המובילים מקימים סניפים דיגיטליים (כמו פפר בשליטת בנק לאומי וביט בשליטת בנק הפועלים) שיפגעו בסיכוי לתחרות מצד בנק דיגיטלי חדש. בינתיים, כולנו כנראה משלמים את המחיר, בין השאר, דרך עמלות גבוהות ואפליה בקבלת אשראי.

בימים אלה נדונה בוועדת הכלכלה רפורמה בחוק ההגבלים העסקיים. במסגרתה מוצע להרחיב את הגדרת המונופול הקיימת (שלפיה מונופול הוא גוף עסקי שמחזיק יותר מ-50% מנתח השוק), ולהוסיף לה מבחן חלופי שלפיו מונופול הוא גם גוף עסקי שמחזיק בכוח שוק. לעמדתנו, המבחן הנוסף יאפשר לפקח לא רק על גופים שנתח השוק שלהם קטן מ-50% ומחזיקים בכוח שוק לבדם ובאופן עצמאי, אלא גם על גופים שמחזיקים בכוח שוק משותף הנובע מהתאמת התנהגותם זה לזה בשוק מועט מתחרים, כגון שוק הבנקאות.

על רקע זה, שאל בדיון ח"כ חנין את הממונה אם בעקבות הרפורמה בחוק ההגבלים העסקיים ניתן יהיה לטפל בבנקים דרך המבחן החדש של כוח שוק? לדאבונו, הממונה השיבה בשלילה. בראייתה לא זאת היתה הכוונה בהוספת המבחן החדש. חברי הכנסת המאוכזבים מתשובתה (ובראשם יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ איתן כבל, המכהן כיו"ר ועדת החקירה) הביעו פליאה מדוע לא נמצא מזור לשוק הבנקאות במסגרת הרפורמה, והבטיחו להמשיך את הדיון בנושא בוועדת הכלכלה.

כרגע הכדור בידי חברי ועדת הכלכלה, ונקווה שלאור הקולות שנשמעו בחדר, הם לא רק יכדררו אותו.

עו"ד אבן־חן היא סמנכ"לית כלכלה ומחקר בתנועה לאיכות השלטון; גדליהו הוא רכז במחלקת כלכלה ומחקר בתנועה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker