תשכחו מגבינה מיובאת מוזלת: כל החסמים שגורמים לצרכן הישראלי להמשיך לשלם ביוקר

מתווה לוקר, שנכנס לתוקף בשנה שעברה ונועד לפתוח את שוק מוצרי החלב לתחרות - נכשל ■ התוצאה: השוק נשאר מקובע, מוצרי החלב והביצים יקרים ב-51% מב-OECD, וקומץ חברות ממשיכות להרוויח על חשבון הצרכן

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מירב ארלוזורוב

מרכז המחקר של הכנסת פירסם השבוע מחקר על עליית מחיריהם של מוצרי המזון בישראל, שעל פיו הם גבוהים ב–19%–25% מהממוצע במדינות OECD ובאירופה.

מחירים גבוהים במיוחד נמצאו בענף המשקאות הקלים (56% יותר מממוצע OECD), ובחלב, גבינות וביצים (51% יותר). במקרה של המשקאות הקלים, בכנסת לא התקשו להצביע על מקור הבעיה - זהו ענף סופר־ריכוזי, שקוקה קולה ישראל שולטת בו ביד רמה.

גם במקרה של החלב, הגבינות והביצים, לכנסת לא היתה בעיה להסביר את הבעיה - אלה שלושה ענפים מתוכננים שנמצאים בפיקוח מלא של המדינה, מקביעת הכמות שתיוצר בידי החקלאי ועד פיקוח על המחיר לצרכן.

הפלא ופלא: בדיוק במקום שבו המדינה מתכננת ומפקחת, המחירים גבוהים כמו בענף המשקאות הקלים המונופוליסטי.

הנתונים האלה מוכיחים, כמובן, עד כמה היומרה הבולשביקית של המדינה לתכנן באופן מופלא את ענפי החקלאות לטובת כל המשק, היא כמובן כישלון מוחלט. במקום תכנון מופלא אנחנו מקבלים משק מקובע, לא יעיל ולא תחרותי, שבו קומץ גופים גדולים וחזקים מרוויחים הון עתק על חשבונו של הציבור הרחב.

צילום: דודו בכר

אל תטעו: לא החקלאים עצמם מרוויחים מהבולשביזם הזה, אף שהלובי החקלאי - בגיבוי המגוחך של משרד החקלאות - הוא זה שמקדש כל השנים את המשך התכנון של ענפי החלב והביצים בישראל.

בפועל, החקלאים הם אלה שנשלחים להיהרג מול דעת הקהל (שוו בנפשכם מה יקרה לרפתן הקטן במושב בפריפריה, אם חלילה המדינה תחדל לקבוע לו כמה חלב מותר לו לייצר), מבלי להבין שהם משרתים אינטרסים גדולים וחזקים.

כך בדיוק אירע לפני שנה, כשהובאו לאישור הממשלה המלצות ועדת המזון (ועדת קדמי) בעניין הקלת התכנון של משק החלב והפחתת מכס על יבוא מוצרי חלב: מאבק אימתני של הלובי החקלאי הביא לסירוס ההמלצות. בפשרה שהושגה (פשרת מתווה לוקר), התכנון של משק החלב נמשך, עם תיקונים קלים בלבד, והפחתת המכסים הפכה לבדיחה עצובה.

ועדת המזון קבעה כי המכס על יבוא גבינות צהובות יופחת בהדרגה מ–70% ויותר עד 20% (5.60 שקלים לק"ג). נוסף על כך המליצה הוועדה לפתוח מיידית מכסה מיוחדת ליבוא גבינות במכס מופחת של 20%.

מה שנשאר במתווה לוקר הוא רק ההמלצה השנייה: לוקר הקצה מכסה של 3,600 טונה ליבוא גבינה צהובה לישראל במכס מופחת של 20%. 2013 היתה השנה הראשונה לקיומה של המכסה הזו - השנה הראשונה שבה נבדקה בפועל ההצעה של מתווה לוקר. לפי נתוני המכס, בשנה החולפת יובאו לישראל רק 1,556 טונה גבינה צהובה במכס מופחת - 43% בלבד מהמכסה שהוקצתה נוצלו בפועל.

אין ספק - מתווה לוקר נכשל. אם המתווה התכוון לפתוח את שוק מוצרי החלב בישראל לתחרות, הרי שכך לא קרה. היבואנים לא עמדו בתור, והגבינה המיובאת לא זרמה באלפי טונותיה לשוק הישראלי.

באותה עת המשיכה המדינה להקצות מכסות קטנות ליבוא גבינות לישראל ללא מכס כלל - ושתי המכסות האלה נוצלו בשיעור של 90%–99%. משמע, כשמותר לייבא גבינות ללא מכס, היבואנים דווקא כן עומדים בתור.

דרך החתחתים של קבלת מכסה

המסקנה היא אחת: המכס שקבע מתווה לוקר פשוט גבוה מדי, ומונע את פתיחת שוק הגבינות הקשות בישראל ליבוא מתחרה. החקלאים, שמחלב פרותיהם מייצרים את הגבינה, היו יכולים לנשום לרווחה, אבל מי שצריכה היתה לנשום לרווחה במיוחד מהתוצאה הזאת היא המונופול הישראלי בתחום ייצור הגבינות הקשות - תנובה.

המסקנה המתבקשת היא, לפיכך, שיש לתקן את מתווה לוקר ולהפחית את המכס - רק שלשם כך כדאי לעבור על עוד נתונים שמפרסם המכס על יבוא מוצרי החלב לישראל בשנה הראשונה להפעלת מתווה לוקר. למשל, במסגרת המתווה נפתחו מכסות ליבוא חמאה בפטור ממכס. להבדיל מהמכסות ליבוא גבינות קשות ללא מכס, מכסות החמאה דווקא לא נוצלו במלואן ב–2013, אלא בשיעור של 70% בלבד. מכסות ליבוא ללא מכס נפתחו גם בתחום השמנת, ורק 50% מהן נוצלו, וגם בתחום היוגורט, ורק 25% מהן נוצלו. מדוע המדינה פותחת לראשונה מכסות ליבוא ללא מכס והן נותרות בלתי־מנוצלות?

נראה שהתשובה היא כי החסמים המונעים יבוא של מוצרי חלב לישראל הם מורכבים יותר משאלת שיעור המכס לבדה. לצד המכס קיימים, ככל הנראה, עוד כמה חסמים - שלכולם המדינה תורמת באופן חלקי או מלא.

1. רמז ראשון לחסם הוא הבחירה של מתווה לוקר, כמובן בעקבות לחץ של הלובי החקלאי, לסטות מההמלצה הראשונה של ועדת המזון.

ההחלטה לפתוח מכסה במכס מופחת, מבלי להפחית את המכס הכללי המוטל על גבינות, אינה מקרית. כדי לייבא גבינה במסגרת המכסות צריך היבואן לעבור את דרך החתחתים של קבלת מכסת יבוא. זה אומר שהיבואן צריך להגיש בקשה למשרד החקלאות או למשרד הכלכלה - משום מה יבוא מוצרי חלב נחלק באופן אקראי בין שני המשרדים האלה; לעמוד בתור; ובסוף לקבל בהגרלה מכסה מזערית עם כדאיות גבולית.

בלבול המוח שכרוך בכך, והקצאת המכסות הקטנה, מרתיעה רבים מניסיון להיכנס לתחום. אם היתה מתקבלת ההמלצה להפחתת המכס הכללי, היה יכול כל אדם לייבא כמה גבינה שהוא רוצה, מבלי להידרש לקבל אישור לכך.

2. רמז שני הוא בכל זאת גובה המכס - 20% או 5.60 שקלים לק"ג. במוצרי החלב האחרים, המכס הוא עדיין 40% ו–60%. המכסות הקטנות אינן מאפשרות ליבואנים ליהנות מהנחות כמות משמעותיות ברכישת הגבינות בחו"ל, וזה - יחד עם המכס של 5.60 שקלים לק"ג - הופך את הגבינות המיובאות ליקרות ולא אטרקטיביות מספיק.

3. רמז שלישי הוא חוסר התחרות בשוק מוצרי החלב בישראל - ובמלים אחרות, הסיכוי של יבואן קטן להצליח להביא את מוצריו המיובאים אל המדף בסופרמרקט.

יבואנים מדווחים כי בתחום הגבינות הקשות, רשתות השיווק רוצות להגדיל את היצע הגבינות, אבל מתקשות לעשות כן בגלל מגבלת הכשרות (ראו רמז רביעי). לעומת זאת, בכל הקשור למעדני חלב ויוגורט - שם היבואנים יודעים מראש שאין להם סיכוי. רשתות השיווק אינן מקצות מקום במקרריהן למעדני חלב מיובאים.

לכאורה המצב הוא כזה בגלל שמרנות של הצרכן הישראלי, שאינו קונה יוגורטים שהוא אינו מכיר, אך בפועל זה כך מפני שתחום מעדני החלב הוא הרווחי ביותר בעבור שלוש המחלבות הגדולות - תנובה, טרה ובמיוחד שטראוס - והרשתות נזהרות מפגיעה בבור השומן של המחלבות. כלומר, במאזן האימה בין הרשתות למחלבות, זה בסדר לאפשר קצת תחרות בגבינות הקשות - אבל חס וחלילה שתהיה תחרות במעדני החלב. בעולם כזה, ברור שאף יבואן לא יסתכן ביבוא יוגורטים, גם אם הם ניתנים ליבוא ללא מכס.

4. רמז רביעי - בקשר לשאלה למה חלק ממוצרי החלב אינם מיובאים גם כשאין עליהם מכס, כמו במקרה של החמאה או השמנת - התשובה קשורה באחד מחסמי הסחר הכבדים ביותר בתחום המזון בישראל, הכשרות.

הרבנות בישראל, מתברר, דורשת כי מוצרי חלב מיובאים יעמדו ברמת הכשרות הגבוהה ביותר. כשרות כזאת, לדברי יבואנים, כרוכה בביורוקרטיה עצומה (משגיחי הכשרות בודקים אפילו את הרפתות עצמן בחו"ל) ומייקרת את הגבינות המיובאות בשיעור חד של 35% ויותר.

מלבד העלות הכספית, זהו גם חסם ביורוקרטי - מרבית המחלבות הגדולות בחו"ל פשוט אינן מוכנות לעשות את המאמץ הכרוך בעמידה בכללי הכשרות, בוודאי שלא בעבור שוק קטן כמו השוק הישראלי, ובוודאי שלא בעבור יבואן ישראלי שמחזיק ביד מכסת יבוא קטנה ובלתי־כדאית. התוצאה היא שהיצע הגבינות הניתנות ליבוא הוא קטן ויקר במיוחד.

מי עשה למחלבות 
את העבודה

אז הנה החשבון המוגש לצרכן הישראלי: מחיר גבינה אירופית טובה, ללא כשרות, בנמל בישראל, הוא 24 שקל לק"ג. הכשרות מייקרת את הגבינה לכ–36 שקל לק"ג. המכס מוסיף עוד 5.6 שקלים. היבואן גובה את ההוצאות ואת מרווח הרווח שלו, כ–25%, ומוסיף עוד עשרה שקלים. רשת השיווק גובה את מרווח הרווח שלה, כ–35%, ומוסיפה עוד 19 שקל. ובסוף מגיעה המדינה עם מע"מ של 18%, ומייקרת בעוד 13 שקל. התוצאה היא גבינה במחיר של 84 שקל לק"ג, ואין סיכוי שתקבלו גבינה בפחות מכך.

נזכיר שגבינת עמק של תנובה, האמא של הגבינות הישראליות, נמכרת במחיר מפוקח של כ–45 שקל לק"ג. זה כנראה מסביר מדוע המחלבות לא טרחו מעולם להילחם במתווה לוקר. בשביל מה להן להילחם? המכס, המכסות, המע"מ, הכשרות וחוסר התחרות על המדף עשו את העבודה בשבילן.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker