הצוואה של משה סילמן: הקשיבו לאנשים

לא מלחמת אחים נחוצה לנו. אנחנו צריכים להקשיב. זו המהפכה

שיר אלוני
שיר אלוני
שיר אלוני
שיר אלוני

עזבתי את הצעדה לזכרו של משה סילמן במוצאי שבת, באמצע. למה? פשוט, לא יכולתי לעמוד בזה יותר.

לא יכולתי לעמוד עוד בסיסמאות שעדיין קראו "העם דורש דיור ציבורי", ממוסדות המדינה שספק אם הם שומעים בכלל, אחרי שנה שאנחנו קוראים את אותה הקריאה.

לא יכולתי לראות את גבה של דוברת המשטרה, מופנה כלפי אזרח ששואל אותה למה שתקה כששוטרים הרביצו לו ולקחו לו את המצלמה בה צילם את ההפגנה.

לא יכולתי לראות איך תוך מילה אחת שמישהי נואמת, מישהו אחר בא ותולש לה את המגפון מהיד, קורע אותו. ולא משנה עד כמה הוא חושב שהוא צודק.

הגעתי לרמות של בכי, של כאב, של זעם, שמעולם לא היו לי קודם, בשום הפגנה לפני כן.

מותו של משה סילמן הותיר בי חותם, עמוק. לא נראה לי שאצליח להפגין שוב באותה הדרך.

אחרי שחזרתי מבית החולים, שם ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי לתמוך במשפחה ובחברים, קרסתי. לראות שם בבית החולים את גופתו החרוכה והעטופה בתחבושות, זה לא מראה קל. יכול להיות שזה מה שגרם לי, בין יתר הדברים, להיות מי שהייתי בהפגנה.

בכלל, השבוע האחרון, לפני מותו, היה מלא במאמרים ובשיחות ששמעתי בהם את הניסיון לחשוב מה הלאה, מה עושים עכשיו, איך בכלל מרימים עכשיו פעולה, כי ברור שהיא צריכה להיות חדה, כואבת, מדויקת, שתעשה משהו. שתעשה את המהפכה שמשה ציפה לה.

משה סילמן, מתוך הסרטוןצילום: עומר צנגוט

אבל רגע, זה באמת מה שמשה ציפה לו?... למה משה ציפה בכלל?... ניסיתי לחפש. להבין.

לקחת ישר את מכתבו ולהשתמש בו ככתב אישום כלפי המוסדות שהרגו אותו, לאט אבל בטוח, זה דבר מתבקש. להילחם כעת על כך שיהיה דיור ציבורי הולם כדי שלא יהיו יותר אנשים שמפנים אותם לרחוב, כדי שלכולם תהיה קורת גג - זה מתבקש והכרחי כדי שלא יהיו לנו עוד משה סילמנים.

כן, יש הרבה יותר מדי אנשים ונשים שמזדהים עם משה ואומרים לי שהם לא היו רחוקים בעצמם מלהצית את עצמם או את אחד המוסדות שפוגעים בהם באופן יומיומי.

ואז, ראיתי היום את הקליפ של משה סילמן, מדבר במשמר המקומי, שזו אחת הקבוצות שהוקמו כחלק מפרויקט ארצי להגברת היכולת של האזרחים לשים לב מה קורה במוסדות השלטון, להגביר את השקיפות, לשים לב מה הם עושים לנו.

ושם, שומעים אותו. דווקא שם, בישיבה של הקבוצה הזו, הוא מעיר ומאיר את אוזני הקבוצה, עם הרבה מאוד מילים שכל אחת חזקה יותר מהשניה. משפט אחד משם נשאר לי צרוב בתוך הלב, שורף. בשאלה ששאלו אותו מה צריכים לכתוב בפליירים שהוא מציע לחלק, הוא עונה: "לרשום להם מצע קטן, או אם יש לך איזו בעיה קהילתית או בעיה אישית - בוא תספר לנו, נתחיל ליצור קשר עם אנשים".

הבנתי הכל. הכל, כל השנה הדפוקה הזו הסתדרה לי בראש, גם עם הדברים שכתבתי בשבוע שעבר ב-TheMarker, בעדנא דרתחא, על כך שרגשותיי מובילים אותי לחשוב שעם כזה ציבור אטום אנחנו הולכים לקראת מלחמת אחים.

הרשו נא לי לתקן: לא מלחמת אחים נחוצה לנו. מלחמות היו לנו די והותר. עם עצמנו ועם כל הסובבים אותנו. אנחנו צריכים להקשיב. זו המהפכה. להקשיב לאנשים. זו, בעצם, הצוואה של משה סילמן.

איכשהו, השנה כולה, מאז הקמת האוהלים, הייתה מלאה ברגעים של הקשבה בין אזרחים. הרגעים שבאמת נתנו לי תקווה ואת הרצון להמשיך. כל כך הרבה אנשים שמעולם לא נפגשו, הקשיבו אחד לשני, אחד לקשייה של האחרת. לא קל להקשיב, בעולם הזה שלנו, במדיה שצריכים להספיק לסקר ולהביא את החדשות קצרות ומדויקות. הרבה מהכאב נשמט החוצה. ברור לי שלא בכוונה.

גם לי יצא השנה לקרוא סיפורים קשים, מזעזעים, הנה, אני קוראת על המקרים שבהם עינת, שגרה בשכירות, שאינה מותירה לה כסף למטפלת סיעודית, נאלצת להתגבר על הבושה וכשבן זוגה נעדר מהבית היא פונה לשכנתה ומבקשת ממנה שתשים עבורה בקערה את הסלט הקנוי, וגם תוסיף קצת שמן זית ולימון, שכן היא לא מסוגלת לעשות זאת בעצמה. להכין לה שתייה חמה היא לא מבקשת. היא מחכה לבן הזוג שיחזור. היא כתבה את זה בפייסבוק, עם תמונה שלה מהפגנה, מתארת שם את האטימות של פקידה שלא הסכימה לעזור לה בשליחת הערעור שלה. מבקשת מהקוראים שיעבירו הלאה, שיפיצו את הסיפור שלה. כי עכשיו היא מוכנה סוף סוף לספר.

סיפור כמו שלה, בים של כל כך הרבה סיפורים מורכבים ודומים להחריד, נעלמים בים נוסף של החדשות, של הפרעת הקשב הלאומית שלנו.

צילום: שירן גרנות

ועוד סיפור חשוב שקראתי היום: מזכירה במשרד, שראתה איך עובדות הניקיון במשרד שבו היא עובדת נעלמות אחת אחרי השנייה, עד שהחליטה לשבת ולהכיר את אחת העובדות האלה, לשוחח איתה. בתוך ההכרות שלהן, למדה מאיזה רקע קשה הגיעה העובדת. פתאום גם העובדת הזו נעלמה, למרות שהקפידה תמיד להגיע. אחרי יומיים העובדת התקשרה, התנצלה וסיפרה שחברת הקבלן שהעסיקה אותה פיטרה אותה. המזכירה הרימה טלפון לחברת הקבלן, צעקה עליהם שיחזירו את העובדת לעבודה. הם החזירו.

שבוע לאחר מכן העובדת הגיעה עם פנים נפולות, וסיפרה שהקבלן לא שילם לה. המזכירה ביקשה את אישור ההעברה של המשכורת מחברת הקבלן. מה היא ראתה שם? על 18 יום שהעובדת עבדה שם, היא קיבלה 1,300 שקל, בעוד שהחברה בה עובדת המזכירה משלמת 40 שקל לשעה על עובדת הניקיון, חברת הקבלן משלמת לה רק 20 שקל לשעה וזה כולל את הנסיעות בפנים.

המזכירה הזו, יברך אותה האל, נכנסה אל הבוס שלה וביקשה ממנו שיקבל את עובדת הניקיון כעובדת ישירה של המשרד. הבוס, יברך האל גם אותו, קיבל אותה לעבודה בהעסקה ישירה.

והכל, חברים וחברות, התחיל מהקשבה. מלקחת כמה רגעים, לשבת ולהקשיב.

אתמול, בהפגנה הזו, הדמעות על הכאב והסבל הרב שעוברים כאן במדינה כל כך הרבה אנשים, הציפו אותי והכל התפוצץ. לו רק הייתי חבית נפץ. אבל אני אדם.

כשהתפוצצתי שם, ליד משרדי הביטוח הלאומי, עם השאלה שנזעקה ממעמקי לבי, "למה?", הגיעה לידי אישה מקסימה, ג'ני טל, שהציעה לי בקבוק מים, והחלה לומר לי עד כמה היא מודה לי על הזעקה הזו ושגם היא נפגעת של הביטוח הלאומי.

בדיוק ברגע הזה, התחלתי למלא אחר צוואתו של משה סילמן: ישבתי לצדה על הכביש מול הביטוח הלאומי, בלית מגפון תקין שיוכל להגביר את קולה הרך והשקט - השתמשנו בשיטת ההגברה האנושית, המכונה "מייק צ'ק", שיטת הגברה שדורשת הקשבה מכל המפגינים, להקשיב ולצעוק בקול רם את מה שהדובר/ת אמר/ה. כך, הקשבנו והדהדנו במייק צ'ק את הסיפור שלה, על כך שגם אותה פינו מהבית, איך שבעה שוטרים הוציאו אותה בכוח מהבית ונתנו לה כדורים נגד דיכאון וחרדה כדי שהיא תירגע. אמרה שיש לה ספר שבו היא שוטחת את סיפורה במלואו. ביקשה ממני לחזור כמה וכמה פעמים על המילה "אחדות". חזרתי אחריה. "אחדות".

המעשה הזה, של להקשיב לאנשים שהמערכת מעכה אותם, ובכלל - להקשיב נקודה, זה כל כך חשוב. גם כדי שלא יהיו עוד משה סילמנים, עוד אנשים שמרוב ייאוש אינם רואים עוד דרך להילחם במה שקורה להם מלבד להתאבד.

היום, אנחנו עדיין מחכים שהאנשים שמהם מורכבים המנגנונים שמנהלים את המדינה, יתחילו להקשיב לעם שלהם. לי באמת לא איכפת מי אלה האנשים שצריכים להקשיב. גם אם הייתה עכשיו ממשלת שמאל, הייתי דורשת ממנה באותה חומרה, להקשיב. עמדת הכוח השלטוני, כידוע, יכולה לגרום למי נמצא שם לשכוח את מי שלמטה. התופעה הזו חוצה דרך כל שיטות המשטר. ככל שהחברה האנושית מנהלת מנגנונים גדולים ומורכבים יותר, המכסים טריטוריה גדולה יותר, כך קשה יותר לשולטים במנגנון הזה להיות קשובים למי שנמצאים למטה. אולי דווקא בנקודה זו אני מסוגלת אפילו להביע חמלה כלפי מי שנמצאים שם למעלה, כי אני יודעת מה זה לנסות להקשיב לכל כך הרבה סיפורים כואבים. אפילו לא התחלתי להקשיב לרבע ממה שהשליטים שלנו שומעים מדי יום. איך לא ייאטם לבם בשלב כזה או אחר מרוב כאב?...

דווקא בגלל זה, אנחנו הציבור מחויבים לא פחות מהשלטון שלנו ואולי אפילו הרבה יותר, להתעורר היום, בכל יום, לזכור שאנחנו לא בורג קטן במערכת אלא אנשים ונשים בעלי ובעלות השפעה בלתי נתפסת על האופן שבו החברה שלנו מתנהלת.

משה סילמן במצעד זכויות האדם בחיפהצילום: דורון עובד

בחיבוק אחד, אפשר להפוך אדם קשה למעט רך יותר. בשיחה אחת, אפשר להפוך אישה שקופה לכזו שמקשיבים לה, שיש לה פנים וזהות. בטלפון אחד, אפשר לעשות למישהו אחר את היום, וגם לעצמנו, כשנשאל לשלומם, מה עובר עליהם היום. ובהחלטה אחת, ועוד אחת, ועוד הרבה, השלטון שלנו יכול לשנות את המציאות למציאות הוגנת יותר עבור כולנו. גם אנחנו, ובמיוחד אנחנו, עם כל בחירה והחלטה שאנחנו עושים, החל ממה שאנחנו קונים במכולת וכלה באפשרות לכבות את הטלוויזיה ולהיות עם המשפחה לערב אחד- יש לנו כוח בלתי יאומן לשנות. לעשות את המהפכה.

אנשים טובים ונפלאים, מהחזית החיפאית ומעמותת רבנים לזכויות אדם עשו את המהפכה הזו, כשהקשיבו למשה סילמן ועשו ככל יכולתם לעזור לו. הם הצליחו להחזיק אותו בחיים, שנה שלמה, מלא בתקווה שאפשר עדיין להילחם ולשנות את השיטה שאנחנו חיים בתוכה. מלא בתקווה שלא יפנו אותו מהבית.

אומנם, לצערי הרב עד כאב, לא הצלחנו להציל את משה, וגם לא את אנדריי ניקמפ, איגור פורטקיופה, יוהנס ברקו ועוד רבים שהתאבדו או מתו בגלל היותם דרי רחוב, דרי ספות או מועמדים להיות מפונים מביתם ומנושלים מכבודם האנושי.

מותם מצווה עלינו להקשיב.

כתבות מומלצות

ריי דליו

מייסד קרן הגידור הגדולה בתבל: מזומן הוא זבל - ממשלות יחסלו את ביטקוין

ישראל פישר

יוקרה זה רע? כך נראים החיים במגדל חדש בתל אביב

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

כתבות שאולי פספסתם

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"