היהפוך הנמר נתניהו את חברבורותיו?

>> אחרי שנים של קיטורים בדבר אדישות הציבור הישראלי, התמכרות לתוכנית "האח הגדול" ואינדיבידואליזם קיצוני, מפציע פתאום משהו חדש ומלהיב. המחאה השוטפת כגל ענק את ישראל צריכה לעודד כל מי שחשובה לו מעורבות אזרחית, דמוקרטיה פעילה ועתיד המדינה.

כנראה שהשינוי שלכאורה הופיע פתאום הוא הבשלה של תהליך ופריצתם החוצה של גלי עומק שהיו חבויים מתחת לפני השטח. נראה כי המיאוס הגובר ממשכורות הבכירים, השיח החדש בדבר נזקי הריכוזיות, שבו TheMarker היה החלוץ שלפני המחנה, והמשבר הכלכלי העולמי שהראה איך פעילות שווקים לא מבוקרת מובילה לאסון - כל אלה העצימו את ההרגשה שמשהו בסיסי לקוי כאן. ולכן, למחאה המתפרצת יש גם בסיס מוסרי איתן.

על המחאה להיות מתורגמת להקמת תנועה חוץ-פרלמנטרית רחבה ומובלת בידי הנהגה צעירה, דינמית ונחושה, שחותרת למטרות בנות השגה ונמנעת מפנטזיות. לכן, תחילה חייבים להבחין בין שינויים שהם משאלות לב לבין שינויים אפשריים בקונסטלציה הנוכחית. אתייחס לשלושה ממדים: מגבלת המקורות במשק, מגבלת הזמן והמגבלה הפוליטית.

התייחסות למגבלת המקורות של המשק נכונה ביתר שאת על רקע החולשה והאי ודאות בכלכלה העולמית. לכן, חייבים לשמור מכל משמר על אי-פריצה של מסגרת התקציב, עמידה ביעד הגירעון ושמירה על תוואי ההפחתה של יחס חוב-תוצר.

החשש העיקרי של אדם כמוני, שבאופן עקרוני תומך בשינוי סדרי העדיפויות ובחזרה לערכי מדינת הרווחה, הוא שבסוף התהליך אמצא את עצמי בלי כוונה נותן יד למדיניות לא אחראית המביאה להידרדרות מקרו כלכלית. לקח לממשלות ישראל שנים רבות לאמץ את המשמעת התקציבית כדרך חיים. בואו לא נהרוס הישג זה. אסור שישתמע כאילו מדיניות רווחה ושינוי בסדרי העדיפויות הם שם נרדף למדיניות מופקרת. השינוי הנדרש, הן בהקצאת התקציבים והן במדיניות המסים לכיוון חברתי יותר וצודק יותר, מחייב להצביע לא רק לאן מוסיפים אלא גם מאין לוקחים.

בממד הזמן, המחאה מתמקדת בכאן ועכשיו. זאת טיבה של מחאה, אך אין זה טיבם של פתרונות. כל פתרון שיישלף כרגע ושהשפעתו קצרת טווח יכה בסופו של דבר באזרחים ובמוחים עצמם, ולא יהיה בר קיימא. לכן, אל למוחים לדרוש מהממשלה פתרונות מדומים כדי לשכך את הזעם. במקום זאת, עליהם לדרוש ממנה לקחת את הזמן ולבצע צעדים שחלקם מלווים בחקיקה ואשר השפעתם לא תהיה מיידית, אלא תורגש רק בעוד שנים.

אם למשל, ידרשו המוחים שבכל מערכות החינוך בישראל יונהגו לימודי ליבה חובה, ישפיע הדבר באופן דרמטי על הגברת התעסוקה בקרב החרדים וישפיע כעבור שנים על חלוקת הנטל. לכן, אסור למחאה לדרוש "מדינת רווחה עכשיו". סיסמה נכונה יותר היא "בדרך למדינת רווחה".

המערכת הפוליטית מנותקת

בממד הפוליטי, על רקע ההתלהבות מגלי המחאה, בולטת המערכת הפוליטית בעליבותה ובניתוקה מההתרחשויות. המשפט השגור בפי כל - מראש הממשלה וצפונה, הוא: "המחאה מוצדקת". ואולם נשף המסכות בעיצומו ולפתע כולם מתאימים את התבטאויותיהם לכיוון הרוח. היכן הדיבורים על ה"שמן והרזה", איפה הדיבורים על "הפחתה במס כמחוללת צמיחה", ובעיקר היכן האבחנה בין האפשרי לבין חלומות באספמיה.

דווקא בשעה זאת יעריך הציבור אומץ לב ואמירת אמת מפי הנהגתו. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהרים על נס את משנתו ודוגל עד היום בעמדה כלכלית לגיטימית של צמצום גודל הממשלה והפרטת שירותים ציבוריים, ראש ממשלה שכפה על הדרג המקצועי הפחתה במסים ישירים תוך הצגת עמדה אידיאולוגית שנוסחה בבהירות ובחדות, שהתנגד אף לשינוי הכלל הפיסקלי לכיוון מרחיב (אף שהתרצה בסופו של דבר) - חייב להמשיך ולהציג את משנתו האידיאולוגית גם אם הדבר אינו פופולרי כיום, אלא אם הפך את עורו לחלוטין. דווקא כמי שמחזיק בתפישת עולם שונה מראש הממשלה, אעריך הרבה יותר התבטאות כנה בנושאים אלה.

הסיסמאות הנשמעות מפי המפגינים, גם אם הן לעתים כלליות ופשטניות, מצביעות על כמיהתם למדינת רווחה במתכונת צפון אירופית. לעומת זאת, ההנהגה הכלכלית הנוכחית, בראשות נתניהו, מתנגדת לתפישה של מדינת הרווחה. במצב דברים נורמלי, בחירות מתקיימות בדיוק על השאלה הזאת, כמו בארה"ב. אבל בישראל המפגינים רוצים מנתניהו, שהוא במופגן חושב רפובליקאית, שינהיג מדינת רווחה, שהיא מבחינתו "צלם בהיכל". להערכתי, הדבר גובל באכזריות, כי מבחינת נתניהו מדובר בהמרת דת. האם היינו דורשים מצמחוני לעבוד כמבקר מסעדות בשר? לא נכון מצד המפגינים לדרוש זאת.

אז איזה שינויים בכל זאת נכון לדרוש מהממשלה הנוכחית? יש לדרוש כמה שינויים ממוקדים ומשמעותיים, שאין בהם התנגשות של תפישות העולם: הסטת כספים מתקציב הביטחון לתקציבים האזרחיים, מבלי לפרוץ את מסגרת תקציב ההוצאה, עצירת תוואי הפחתת המסים הישירים בחברות ויחידים, העלאה של מיסוי ההון, מיסוי אופציות מנהלים והפחתת מע"מ, מבלי לצמצם את סך ההכנסות.

בנוסף, נדרש טיפול רחב ונחוש בהגברת התחרותיות במשק בכל היבטיה, שתביא לירידת מחירים, להעלאת פריון ולחלוקת הכנסות מאוזנת יותר. זהו מהלך שיכלול את ביטול פירמידות השליטה, חשיפה ליבוא מתחרה דרך הסרת חסמים מכסיים ולא מכסיים, רפורמות בחשמל ובנמלים, כניסת בנקים אינטרנטיים ודרך פעילות שונה של הרגולטורים לסוגיהם, שבפעילותם מגבירים את הריכוזיות מבלי שהם שמים לכך לב. (זהו נושא למאמר בפני עצמו).

כמו כן, נדרשת בנייה של דיור להשכרה בקנה מידה רחב ובמחירים סבירים, באמצעות מימון ארוך טווח של קרנות הפנסיה, עם הבטחת תשואה מינימלית מהמדינה. יש גם לבצע טיפול מקיף בשוק העבודה, שיתבסס על תוכנית תמריצים וקנסות לכניסה מסיבית של חרדים וערבים למעגל העבודה. התוכנית חייבת להתחיל במערכת החינוך ולכלול אכיפה של שכר המינימום, תוך הצמדתו לשיעור הצמיחה במשק.

לסיום, כמה מלים על משרד האוצר, שנמצא כיום בשעה קשה בעקבות גל עזיבות, מורל ירוד והנהלה חדשה ומנוסה פחות. בנוסף, הבון-טון הלאומי הוא לחבוט באוצר מכל עבר ולהאשימו בכל התחלואים האפשריים.

צריך לומר ביושר: משרד האוצר אינו חף משגיאות. לצד הצלחות גדולות בתחום הניהול המקרו כלכלי, השמירה על המסגרת התקציבית והפחתת יחס החוב-תוצר, היו לא מעט כשלים, בעיקר בתחום ההקצאה והתכנון. לא היתה גם מודעות מספקת לשחיקה ההרסנית בשירותים חברתיים וברמת החינוך.

ואולם משרד האוצר הוא עדיין אחד הגופים המקצועיים ביותר במערכת הציבורית והוא הגוף היחידי כמעט שפועל לא מתוך גישה סקטוריאלית, אלא על בסיס ראייה של טובת כלל הציבור. הרס משרד האוצר לא ייתן מענה למאוויי המוחים, אלא הוא בבחינת הרס תשתית חיונית של ישראל.

אנו נתקלים כיום בכל מיני ועדות עוקפות אוצר. מעקפים אלה לא יאפשרו לבצע את השינוי. הדרך הנכונה היא עבודת מטה במשרד האוצר, שתוצאתה תוכנית כלכלית מקיפה על פי מדיניות הממשלה.

הכותב שימש בעבר מנכ"ל משרד האוצר