"זה מצמרר; אפילו בימי העצמאות אין פה כל כך הרבה אנשים" - מחאה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"זה מצמרר; אפילו בימי העצמאות אין פה כל כך הרבה אנשים"

רבבות גדשו את רחובות ערי הפריפריה במוצ"ש וקראו לממשלה: "השיבו לנו את היכולת לדאוג לילדינו"

6תגובות

>> "63 שנה מספרים לנו שנערי האוצר לא מאפשרים לראש הממשלה לנהל את המדינה", קרא אתמול מעל לבמה בנתניה ראובן אברג'יל, אחד מהפנתרים השחורים המקוריים, שנאם בעצרת המחאה. כעשרת אלפים מפגינים התכנסו במוצאי שבת בכיכר העצמאות, בהפגנה מהגדולות שנראו בעיר.

ההפגנה בנתניה ריכזה אליה את אנשי שלושת מאהלי המחאה בעיר, וכן את אנשי המאהלים השכנים מכפר יונה, חדרה, אור עקיבא, פרדס חנה, כפר סבא, רעננה, קדימה ומכמורת. "בסך הכל ביקשנו להיות חלק מהחברה. החברה קיבלה אותנו, אך הפוליטיקאים הקיאו אותנו החוצה. הסולידריות שלנו היא הכישלון שלהם", ציין אברג'יל, בהתייחסו למאבק שבו השתתף לפני 40 שנה. "ביבי, אל תספר לנו סיפורים שאתה עושה מאמצים עילאיים לענות על הדרישות שהעלו הצעירים הנפלאים האלה. אני אומר לראש הממשלה לחלק לנערים האלה ריטאלין ולהכניס אותם למוסד", קרא אברג'יל.

עם הדוברים בעצרת הנתנייתית נמנו פעילים חברתיים מקומיים בהם אריה נעים, שכונה הפנתר השחור של שכונת העוני דורה שבעיר, ומייק סייקו, נציג העדה האתיופית, שהתקבל במחיאות כפיים סוערות.

"אנחנו משלמים לכם את המשכורת, ואנחנו אומרים לכם - לא עוד", קבעה מעל לבמה רחל יוסף, אם, סטודנטית ומורה לעתיד, המתגוררת בשכונת המצוקה דורה שבנתניה. "אנחנו המדינה, אתם עובדי הציבור שלנו. דיור הוא זכות בסיסית - תנו לנו לחיות בכבוד. חסל סדר קומבינות. התרחש פה שוד לאור יום - גנבו לנו את המדינה. השיבו לנו את אשר לקחתם, את היכולת לדאוג לילדינו", הוסיפה יוסף.

עפולה: "אייל גולן לא הביא כל כך הרבה אנשים"

במקביל, התקיימה הפגנה גם בעפולה, שבתוך שעה הוכיחה שהיא בירת העמק. ב-19:30 כיכר העצמאות בעיר היתה עדיין ריקה. ארבעה קשישים שוחחו בניחותא על אחד הספסלים כשלפתע הגיעה לכיכר קבוצה של עשרות סטודנטים מצוידים בתופים, שלטים ומגאפונים. בתוך דקות התמלאה הכיכר במשפחות, בני תנועות נוער ומבוגרים ממגדל העמק, תל עדשים, נצרת עילית, נצרת, יבנאל וכל קיבוצי הסביבה.

מי שחיפש את ההבדלים בין המפגינים בתל אביב למפגינים בעפולה היה צריך לחפש אתמול היטב. אותו הלהט, סיסמאות דומות ("העם דורש צדק חברתי" הוחלף לפרקים ב"הצפון דורש צדק חברתי"), הצועדים חדורי אמונה ותקווה מהולה בחוסר אמון, על פניהם חיוכים ובידיהם דגלים ושלטים תוצרת בית. ההבדל העיקר ניכר דווקא בסנדלים: בעוד שבתל אביב שלטו כפכפי אצבע של "הוויאנס", בצפון מעדיפים את הסנדלים הישראליות "שורש".

גם ותיקי עפולה הופתעו אתמול ממספר המפגינים. הפארק הישן זכה לעדנה מחודשת, כזו שלא ידע מעולם. שמואל, בשנות ה-60 לחייו, העדיף לשבת מאחורה. "זה מצמרר לראות את הפארק הזה כל כך מלא. בימי העצמאות אין פה כל כך הרבה אנשים", אמר. יש לו שלושה ילדים וקשה לו לסייע להם לרכוש דירה בעיירת הולדתם.

עופר, בשנות ה-50 לחייו, תושב היישוב הקהילתי גבעת אלה, עומד עם רעייתו ומביט בהמונים בתקווה. "היינו פה באירועים בעבר ומעולם לא היה צפוף ככה. אנחנו מיישוב מבוסס יחסית, ויש פה הרבה מאוד אנשים מהיישוב שלנו. עברנו את גיל ה-50, אנחנו עדיין משלמים משכנתא ולא סוגרים את החודש. אם זה לא יצליח, הצעירים יברחו מפה. אני מקווה מאוד שזה יצליח".

אבי זערור, בן 56, נולד בעפולה והגיע לעצרת עם רעייתו ושני ילדיו הבוגרים. "באנו מאחר שאנו מזדהים עם המחאה. זו ההופעה הכי טובה שהיתה פה לפחות ב-20 השנים האחרונות. אייל גולן לא הביא כל כך הרבה אנשים". בתו, שמרית, נשואה ואם לילד בן שנתיים, אומרת שחיכתה שלוש שנים לאחר שנישאה עד שהחליטה להביא ילד לעולם בשל יוקר המחייה. "כבר שנים אנחנו מרגישים שמשהו מאוד לא בסדר", היא אומרת.

בעלי העסקים בעיר שיפשפו אתמול את העיניים ואת הקופות הרושמות. 17 אלף המפגינים הצמאים והרעבים פשטו על כל פיצריה, פלאפל ובית קפה. המוכרים דיווחו על עלייה של 400%-500% יחסית לשבתות רגילות. "תמיד ריק פה בשבת", חייך מוכר הפיצוחים והביט בתור שהשתרך ליד חנותו.

באר שבע: "מקווים שמישהו יתעורר וישמע את זעקת העם"

בקהל הרב שהגיע במוצאי שבת לעצרת בלטו קבוצות רבות של משפחות. הורים צעירים הביאו עמם גם את ילדיהם הקטנים, ככל הנראה להפגנה הראשונה בחייהם. אריק ויערה אוחזים בשתי בנותיהם הקטנות, בעת שהם מאזינים לאדם הנואם על שוויון זכויות לערבים ויהודים. "הבנות הן דור העתיד", מסביר אריק, "הן לא מבינות מה קורה, אבל בהמשך הן ישמעו סיפורים. שנינו אקדמאים שאכפת להם ממה שקורה. אנחנו בקושי מסיימים את החודש, גם עם משכורות יפות".

לא הרחק מהם עומדים כפיר וטלי, שבאו עם שלושת ילדיהם הקטנים. "קשה לתחזק משפחה", אומר כפיר, "רק הגנים עולים 4,000 שקל - וזה עוד לפני המשכנתא. יש לנו תינוק אז יש הוצאות על חיתולים ותחליפי חלב שמאוד יקרים". טלי מסכמת: "אנחנו מקווים שמישהו יתעורר וישמע את זעקת העם".

"חוזרות האמונה והתקווה שאפשר להשפיע"

רגב וקרן עם ילדיהם ברית ותבל (תאומות בנות 9), נתיב (4) ויובל (2). גרים בקיבוץ להבות חביבה

עיסוק: קרן עורכת דין שכירה ורגב מורה

"באנו כי אנחנו רוצים שסדרי העדיפויות ישתנו", אומרת קרן. "אנחנו גרים בקיבוץ ומשלמים 7,000 שקל בחודש לחינוך. בהתחלה ישנו במאהל בפרדס חנה כל המשפחה וזה היה קצת מורכב עם ארבעה ילדים. אנחנו גרים בפריפריה ועובדים בתל אביב. כל יום נוסעים שלוש שעות. לשלוח אותנו לפריפריה זה קל, אבל צריך תחבורה להגיע לעבודה".

רגב: "לדעתי, אנחנו משתתפים ברגעים היסטוריים. כל חיינו היינו פעילים בצורה כזו או אחרת וייחלנו לרגע כזה. לפני השינוי הפוליטי יש שינוי תודעה חברתי. לרבים חוזרת האמונה והתקווה שיש יכולת להשפיע. אנחנו דמוקרטיה, אבל היה שבר כי ציבור גדול איבד את האמון שלו בנבחרי הציבור. שנים אנחנו נמצאים במלחמת קיום ואני מקווה שהאמון בין האזרחים לנבחרי הציבור יחזור".

"עובדים בשעות מטורפות - ועדיין מתקשרים מהבנק בסוף החודש"

עידו ועופרי עם בנם אימרי (ארבעה חודשים). גרים בקיבוץ מרחביה בשכירות

עיסוק: עידו מעצב תעשייתי ועופרי יועצת תקשורת

"הגענו לכאן כי אי אפשר לגמור את החודש", אומרת עופרי. "שנינו למדנו, אנחנו עובדים במשרות עם שעות מטורפות ועדיין מקבלים טלפון מהבנק בסוף החודש. כדי שאצא לעבוד אני צריכה לשלם לגן ששנה בו עולה כמו שלוש שנים באוניברסיטה. אנחנו מרוויחים מעל הממוצע אבל אין לנו שום סיכוי לבנות בית".

אחותה של עופרי, מורן (41) ובעלה אבירם (43) מתגוררים ביישוב הקהילתי אחוזת ברק. מורן יועצת תקשורת ובעלה מנהל את המסלול האקדמי בחוג לתקשורת חזותית במכללה האקדמית עמק יזרעאל. לדברי מורן, "הילדים עבדו כל היום על הכנת שלטים. הם מרגישים שזה חלק מהליך דמוקרטי שהוא גדול מאתנו".

"אנחנו במצב של הישרדות"

אייל כליפה וילדיו ארן (8) וחנוך (13) עם אחותו שרה כליפה (41) וילדיה סהר (12) ודרור (10). כולם מתגוררים בקיבוץ דברת

עיסוק: שרה עוסקת ברפואה סינית וחינוך. אייל מנהל את קיבוץ מחניים

שרה: "אני אם חד הורית. אנחנו עובדים מאוד קשה ומסתדרים בקושי. אנחנו נמצאים במצב של הישרדות, בודקים כל הזמן מה אפשר לתת לילדים ומה לא. באתי לקיבוץ כדי להיות קרובה לאחי, אבל שכר הדירה שם גבוה יותר מאשר בעפולה.

"מאחר שהקיבוץ מוגדר כיישוב כפרי, אין לי שום הטבה. הגזירות של ביבי מהקדנציה הקודמת הפכו את החיים שלי להרבה יותר קשים. לפני זה יכולתי קצת לנשום".

רמת השרון

"כבר אי אפשר לחזור לאחור; המדינה יצאה מהאדישות'"

גדי (42) ומירב (40) כהן ובנם ים (4.5, אחד מבין ארבעה ילדים)

עיסוק: גדי רואה חשבון ומירב מורה

ליאור טורון

"יש לנו ארבעה ילדים, כאשר ים הוא הצעיר מביניהם. נאבקנו במשך שנים כדי לעמוד בתשלומי הגנים ולרכוש את הדירה שבה אנחנו גרים, שעליה אנחנו עדיין משלמים משכנתא. המאהל הרמת-שרוני הוקם ממש בסמוך לבית שלנו, והיה לנו ברור שנפגין נוכחות בעצרת", אומרים גדי ומירב.

"ילדינו כבר גדולים, אך עבור זוגות צעירים שרק מתחילים את חייהם המשותפים, רכישת דירה היא בגדר חלום בלתי מושג. בנוסף, אנחנו לא יודעים איך נוכל לעזור לילדנו לרכוש דירות. את הדירה שלנו רכשנו לפני שמונה שנים ומאז היא הכפילה את ערכה, אבל גם אם נמכור אותה זה לא יעזור לנו - כי המחירים בכל מקום עלו משמעותית".

למרות הקושי, מירב מגלה אופטימיות לגבי המחאה: "כבר אי אפשר לחזור לאחור. המדינה יצאה מהאדישות".

"אנשים שואלים אותנו 'איך תאכילו ארבעה ילדים"

בועז ולימור ענבל (39) עם בתם דניאלה (בת שנה, אחת מבין ארבעה ילדים)

עיסוק: בועז הוא איש היי-טק ולימור מעצבת פנים

"כמי שמגדלים בעיר הזאת ארבעה ילדים היה לנו חשוב להגיע לכאן ולהפגין תמיכה במחאה", אומרים בועז ומירב, "גם אם לנו יש בית, אנחנו סבורים שסדרי העדיפויות של המדינה אינם נכונים, וחשוב לנו שגם הערכים שאנחנו מעבירים לילדנו בבית יהיו הערכים שהמדינה מקדמת עבור תושביה".

לימור ובועז העבירו את ילדותם ברמת השרון ובנו בה גם את ביתם המשותף. לכן, אומר בועז, "אנחנו פועלים לחיזוק מערכת החינוך בעיר, מעורבים בה מאוד ומתנדבים במסגרות שונות". לימור מוסיפה: "הגענו לכאן כי אנחנו דואגים לעתיד ילדינו - אנחנו לא רוצים שהם יצטרכו לבנות על אבא ואמא או על סבא וסבתא כדי להסתדר בחיים, אלא שיוכלו לעשות זאת בכוחות עצמם. אנשים ששומעים שיש לנו ארבעה ילדים שואלים אותנו 'איך תאכילו אותם'"?

"אני בת 66 ויש לי עוד שלוש שנים לסיים את המשכנתא"

תמי זוזוט עם שני ילדיה שמעון (10) ואורי (4) והסבתא אסתר אבקסיס

עיסוק: הבעל נהג מונית, תמי מזכירה במשרד עו"ד

"לקנות בית משלנו זה חלום לעתיד הרחוק" מסבירה תמי. כשהמחאה התחילה ושמעון שאל למה המחאה היא על בית כשיש להם בית, הסבירה לו תמי שהם אמנם גרים בבית, אבל הבית שלהם בשכירות. "אבל סבתא, לך יש בית", העיר שמעון בזמן השיחה "נכון, אבל אני פה כי אני מזדהה עם אמא שלך", השיבה הסבתא.

ליאור טורון

תמי מפרטת: "אנחנו גרים בשכירות בבית של 2.5 חדרים בגודל כ-55 מ"ר תמורת 2,800 שקל בחודש. לא רשמתי את הקטן לצהרון כי זה עולה הרבה כסף. אמא שלי היא בייביסיטר במשרה מלאה. על חוגים אין מה לדבר. הייתי רוצה הריון נוסף, אבל זה נדחה משיקולים כלכליים".

ואיך סבתא אסתר הצליחה? "אני הייתי עולה חדשה, חייתי בדירת עמידר, ואחר כך קניתי אותה במחיר מבצע, אני בת 66 ויש לי עוד שלוש שנים לסיים את המשכנתא", היא מסבירה.

פתח תקווה

"זה הזוי שמשפחה צעירה לא יכולה להתחיל חיים חדשים בלי עזרה"

יאיר ולוצ' עם בנם עידן (4)

עיסוק: יאיר מהנדס תוכנה ולוצ' ומעצבת אתרים

"אנחנו עדיין נעזרים בהורים שלנו. זה הזוי שמשפחה צעירה לא יכולה להתחיל חיים חדשים בלי עזרה. קנינו דירה לפני חמש שנים וזה מזל גדול, כי אנחנו יודעים שאם לא היינו עושים את זה - כיום לא היינו מסוגלים לקנות דירה".

לדברי הזוג, כיום מצבם הכלכלי שלהם טוב, אבל העתיד לא ידוע: "כרגע אנחנו כאן כדי להפגין סולידריות עם מעמד הביניים. אבל אם יוקר המחייה ימשיך כפי שהוא, זה גם יגיע אלינו, זה עלול לפגוע בנו בעתיד והילד שלנו לא יוכל לחיות ברמת חיים טובה. צריך לעצור את זה פה לפני שזה יחמיר. המדינה צריכה לתת לנו יותר ממה שאנחנו נותנים לה".

"הבן שלי עם תואר שני ומרוויח טוב, אבל לא מסוגל לקנות דירה"

רעיה אייל, גמלאית, עם הנכד יואב (7)

"אני כאן כי אני דואגת לילדים ולנכדים שלי. הבת שלי היא עובדת מדינה עם שני תארים - גם עובדת סוציאלית וגם עורכת דין - ולמרות זאת, זה לא מספיק לה ואנחנו צריכים לעזור".

רעיה מספרת שכדי לחסוך לבתה את ההוצאות על מטפלת לנכד לשעות של אחרי שעות הלימודים היא זו שמוציאה אותו מבית הספר ונמצאת איתו בבית. "הבן שלי גר בדירה שכורה ויש לו תואר שני והוא מרוויח טוב, אבל עדיין לא מסוגל לקנות דירה. גם ההורים שלנו עזרו לנו בזמנו עם המשכנתאות, אבל אז היה קל יותר. המחייה היתה זולה יותר ביחס למשכורת וכיום הילדים לא גומרים את החודש. כולם חיים במינוס".

"כשאנחנו היינו בגילם לא היו כאלה פערים גדולים בחברה"

ארז ורונית עם בנם איתי (28) ואשתו ריקי (28)

עיסוק: רונית מורה לחינוך מיוחד וארז מהנדס מכונות. איתי עובד במשרד פרסום וריקי מורה לחינוך מיוחד

"כל הזמן הזה חשבתי שרק לי קשה לסגור את החודש ושכל מי שבגיל שלי כן מצליח לחסוך. ואז פתאום אני מבין שזה לא רק אצלי וכולם באותה בעיה" אומר איתי ומוסיף כי הם כן מצליחים לסגור את החודש, אבל לא לחסוך. "וזה עוד לפני שיש לנו ילדים, אני לא יודע איך נצליח לחיות כשנחליט להביא ילד לעולם".

ההורים שלו מתוסכלים אף הם. "כשאנחנו היינו בגילם לא היו כאלה פערים גדולים בחברה. את הדור שלנו חינכו שאם נלמד ונעבוד במקצועות טובים אז נוכל לחיות בכבוד. במקרה של הילד שלי ואשתו - שניהם אקדמאים שעובדים בעבודות טובות ואנחנו לא רואים איך הם משיגים דירה".

באר שבע

"הפריפריה נפגעת יותר - ובאופן מתמשך"

שרון ואלעד. גרים בקיבוץ דורות

עיסוק: אלעד מתכנת בחברת היי-טק, שרון אינה עובדת

"הגענו הערב כי המדיניות של ביבי לא נראית לנו", אומרת שרון, "המצב קשה בכל מקום ובעיקר בדרום. תסתכל על סורוקה", היא אומרת ומצביעה על בית החולים הסמוך להפגנה, "ללדת בסורוקה זה כמו ללדת בלול תרנגולות או במשחטה. להיכנס למיון פה זה כמו להיות מטופל במסעדת מזון מהיר. מדובר בחוויות מאוד לא נעימות למטופלים ולרופאים, בתנאים פיזיים קשים".

אלעד מוסיף כי במשך שנים נשחקה איכות החיים בגלל העליות של יוקר המחייה ופגיעה מתמשכת בשירותים הציבוריים. "השירותים החברתיים נפגעו בכל המדינה, אבל הפריפריה, גם בצפון וגם בדרום, נפגעת יותר ובאופן מתמשך", הוא אומר. אלעד, שעובד ברחובות, אומר כי לדעתו תעשיית ההיי-טק הישראלית מנותקת מהפריפריה. "זה פחות משעה נסיעה, ואנשים מרגישים שהדרום לא קשור למקצוע הזה".

"יש כסף להרוס בתים - לא לבנות"

מופיד (27), בדואי מהכפר ואדי א-נעם. הקים מאהל יחד עם בני משפחה וחברים

מופיד ובני משפחה וחברים קרובים הקימו כדי להגביר את המודעות לכפרים הלא מוכרים. "אנחנו חלק מהפתרון ולא הבעיה", הוא אומר, "לממשלה יש כסף להרוס בתים, אבל אין לה כסף לבנות דירות".

בדיבור שקט הוא אומר כי היה חשוב לו ולבני משפחתו להגיע כדי להזדהות עם המחאה. "הבעיה היא של כולם, אנחנו נאבקים כבר הרבה שנים ואף אחד לא שומע אותנו. בכלי התקשורת לא מדברים על זה". מופיד הגיע למאהלים בבאר שבע לפני עשרה ימים ומעביר את ימיו בהסברים לעוברים ושבים על הכפרים הלא מוכרים. "הממשלה דופקת את כולם", הוא אומר, "כך שאנשים התחילו להרגיש גם אותנו. הגיע הזמן שיהיה צדק חברתי לכולם שנוכל לחיות בכבוד".

"שוקלים לא להביא עוד ילדים"

יגאל ורעייתו (32). גרים בבאר שבע

עיסוק: יגאל עובד בחברת תרופות גדולה

יגאל הגיע להפגנה עם קבוצה של קרובי משפחה שכוללת את רעייתו הנמצאת בהריון מתקדם. "אנחנו משלמים 2,500 שקל שכירות על דירה של 50 מ"ר ולקראת ילד ראשון", אומר יגאל, "זה אומר 2,000 שקל על גן ועוד 1,500 הוצאות שוטפות.

"אשתי לא עובדת כרגע ואנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים". הוא טוען כי המצב הכלכלי גורם לו לשקול אם להביא עוד ילדים לעולם. "אם המצב לא ישתפר אני לא אעמוד בזה", הוא אומר, "אני רוצה לתת לילדים שלי חינוך כמו שצריך, שלא יחסר להם כלום".

הורים רבים ניהו שיחות על נושאים אקטואליים על ילדיהם. "זה כמו לחלק עוגה", אמר אבא צעיר לבתו בת העשר. "המנהיגים צריכים להבין מהי הדרך הכי צודקת לחלק אותה". כעבור כמה זמן ענתה לו הילדה בבגרות מפתיעה: "אני לא רוצה להיות מנהיגה, אבל אני רוצה שגם הקול שלי ישמע".

נתניה

"שתי משכורות וארבעה תארים לא מספיקים"

אילן וחמוטל ארבל-שריף עם ילדיהם איה (12) ואמיתי (8), והסבים אורי ולאה ארבל. מתגוררים בפרדס חנה

עיסוק: אילן עובד סוציאלי, חמוטל מטפלת באמנות

"סוף-סוף הילדים והנכדים שלנו מתחילים להתייחס אחרת למה שקורה פה", קובעת לאה ארבל, שהגיעה להפגנה עם הנכדים. לאה מספרת גם על התרגשותה של אמה בת ה-95: "זו הרגשה נוראית בשבילה לראות שבנית מדינה וזה מה שקורה איתה. עכשיו יש לה תקווה", היא מסבירה.

"מקסים לראות מאבק ערכי", מסביר אילן, "מאבק שהוא לא על קומבינות אלא על ערכים, צדק חברתי ושוויון אמיתי. זהו מאבק פוליטי, לא מפלגתי, אבל אפשר באמת לעשות זאת. צעירים ומבוגרים יוכלו לחיות פה בכבוד". לדבריו, קיימת "מלחמה מתמדת מול מפלצת המינוס. שתי משכורות וארבעה תארים לא מספיקים".

"לא נמצא עבודה מחוץ למרכז"

שחר (בהיריון) וגיא שפר-רוזליס ובתם מיקה (שנה וחצי). מתגוררים ביישוב בשרון

עיסוק: גיא בלונאי, שחר עוסקת בחינוך סביבתי

"אני עצמאי", מסביר גיא, "אז אין לנו פנסיה, אין לנו בית משלנו. אנחנו דורשים שינוי חברתי וכלכלי. שנינו עובדים קשה, גומרים את החודש, אבל לא מצליחים לחסוך, בקושי מחזירים חובות ואין סיכוי לבית".

שחר מספרת כי הגן של מיקה עולה להם 2,250 ש"ח בחודש, לחצי יום. "גיא עובד גם בקרקס וגם כבלונאי, ובצפון ובדרום פשוט לא תהיה לנו עבודה", היא מסבירה.

"אין טיסות לחו"ל, אין בית באופק, אין כלום"

זאבי וחופית גלעד ובתם ניה (שנה וחצי), מתגוררים במושב אביאל

עיסוק: זאבי מפיק אירועים, חופית מעצבת

חופית מספרת שהם מרוויחים בסדר, אבל בסוף החודש לא נשאר כלום. שכר הדירה מכביד מאוד. "אין טיסות לחו"ל, אין כלום, אין בית באופק". הגן של ניה עולה להם 2,100 ש"ח בחודש.

זאבי: "הכל מתחבר כדי ליצור צדק חברתי, מעמד הביניים נשכח. רק מי שבמעמד הגבוה יכול לחיות בשלווה בלי לחשוב על העתיד. קמו כל כך הרבה קולות של כל כך הרבה אנשים כי בכל התחומים החברתיים יש פה בעיה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#