בתי הקפה הם לא הכתובת

הקריאה להחרים מסעדות ובתי קפה באופן גורף מפספסת את מהות המחאה

אייל עופר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אייל עופר

לאחרונה נחשפנו (שוב) לעובדה שגובים מאיתנו מחירי עושק. כפי שאנו יודעים, לא מדובר רק במחירי המזון. אלא בכל סוגי הקניות בארץ (משרוך נעל ועד לסכיני גילוח, ממשחות שיניים ועד למכוניות).

הזעם הופנה אל רשתות בתי הקפה - אשר חלקן נחקרות כעת על תיאום מחירים. אם יתברר שרשתות גדולות תאמו בינהן מחירים עליהן לעמוד לדין – זוהי עבירה חמורה שעליה צריכים האשמים לשבת בכלא. אך הזעם הציבורי לא עצר ברשתות הקפה הגדולות והוא מופנה כעת אל כלל בעלי בתי הקפה והמסעדות - קטנים וגדולים כאחד. זו טעות כפולה. כדאי לעצור ולהבין תחילה על מה יצאנו לפני שנתיים למחאה ולהיכן היא צריכה להיות מכוונת.

לא אחת כיוונו את זעמנו אל הדרג הפוליטי. זעם זה אינו אפקטיבי בצורתו הנכחית. תוצאות הבחירות האחרונות לכנסת הראו שגם כאשר מתרחש שינוי ענק בשלטון (47 חברי כנסת חדשים) - בשטח לא קרה דבר. המדיניות הכלכלית המשיכה כאילו לא היתה כאן מחאה ובחירות.

כעת, מתוך הבנה כי הכח הוא בידיים שלנו, חוזר הציבור לקו פעולה אזרחי. זוהי תפנית חיובית כי אנחנו הכח הצרכני והכלכלי החזק במשק. הקניות שלנו הן למעלה מחצי מהכלכלה וכל שינוי שאנו עושים כקבוצה מאורגנת של אזרחים מורגש מייד בכל רוחב ועומק המערכת הכלכלית. עד היום נותר חרם הקוטג' כארוע המחאה המשפיע ביותר של השנים האחרונות וזאת בגלל אותו שבוע בודד ביוני 2011 שבו כמליון בתי אב החליטו לא להושיט את ידם אל מדף הקוטג' בסופר. האם כעת, בכך שלא נקנה במסעדות נייצר השפעה דומה?

התשובה המצערת היא שלא. הפסקת קניית קפה או אכילה במסעדות לא תצליח לשחזר את הצלחת "חרם הקוטג'" וזאת ממספר סיבות: ראשית המחאה מופניית בצורה גורפת מדי וכוללת פגיעה באלפי עסקים קטנים. בנוסף, אין לה את היכולת ליצר תגובת שרשרת שתשפיע על מקבלי ההחלטות הן בחברות הענק והן בשלטון.

חרם הקוטג' הביא לתגובת שרשרת בתחומים משמעותיים לטייקונים השולטים בכלכלה הישראלית. ניתן היה לראות את תוצאות הירידה בקניות לא רק על פנייה של זהבית כהן מתנובה אלא על שאר חבריה: עופרה שטראוס, נוחי דנקנר, רני רהב. גם רקפת רוסק עמינח הרגישה במחאה באיחור קל.

כאשר האנשים הללו לחוצים הלחץ שלהם עובר הלאה לכל שכבת בכירי הכלכלה כולל רואי החשבון, המנהלים הבכירים, עורכי הדין, פקידי השלטון היחצנים והעיתונאים אשר משתפים איתם פעולה. הם משדרים את הלחץ הזה גם אל הדרג הנבחר. בפני הדרג הממשלתי ניצבת אז ברירה קשה: האם לקפוץ לעזרתם של הטייקונים או להצטרף למחאה שאותה מוביל הציבור. השלמת הרפורמה בשוק הסלולר לא היתה אפשרית אלמלא הלחץ הציבורי שצמח מהמחאה החברתית .

לפיכך, אם אנו רוצים ליצר לחץ – עלינו למצוא כיצד להפעיל אותו במקום שכואב לגדולים. לא מספיק להתלונן לבעל מסעדה זעיר שמחיריו גבוהים מידי – עלינו ליצר את הלחץ בצורה כזו שישפיע על האחראים האמיתים ליוקר המחייה בישראל: העסקים הגדולים והריכוזיים אשר שולטים בכלכלה ועל הממשלה אשר מעלה שוב ושוב את מחירי מוצרי התשתית והמיסוי הכולל: מע"מ, חשמל, דלק, מים (שכבר הגיעו לשיא)

לפיכך הלחץ הצרכני אינו צריך להיות מופעל כלפי בעלי מסעדות קטנים או בעלי בתי קפה שכונתיים. אם יש מקום בהפעלת לחץ על בעלי מסעדות ובתי קפה הוא מתחיל בקניונים . אז הצעה ראשונה למוחה החברתי: הדר רגלך מהקניונים, לא רק מהמסעדות אלא מכל החנויות שמשלמות שם דמי שכירות מוטרפים.

כועסים על מחירי הקפה? זו אכן מחאה צודקת. מחיר פולי הקפה בעולם ירדו בשנים האחרונות בצורה חדה בעוד בישראל המשיכו חברות הענק להעלות מחירים.

רוצים להחרים קפה? בואו נפסיק לקנות את הקפה של החברות הגדולות – חפשו את הקפה של יצרנים קטנים ופחות מוכרים, לעיתים תגלו טעם חדש במחיר סביר. זו הדרך להפעיל לחץ צרכני/אזרחי שיורגש גם אצל היצרנים הגדולים, גם אצל רשתות השווק וגם אצל הממשלה – זו שכיום מעודדת העלאת מחירים משום שבעזרת המע"מ היא שותפה מלאה של הגזל: מחירי כלל המוצרים בישראל גבוהיים מדי.

צמצום הקניות באופן כללי ומיקוד המחאה מדי פעם במוצר ספציפי של אחת החברות הגדולות יחולל את השינוי הנדרש. גם השלטון ירגיש בירידת ההכנסות ממע"מ וגם החברות הגדולות יאלצו להוריד מחירים באותו מוצר שאנו נותיר על המדף. כאשר הם ילחצו על הממשלה להוריד את מחירי החשמל, המים הארנונה – יהנו מכך גם העסקים הקטנים. כאשר הממשלה תאלץ להוריד ארנונה ומיסים – זה יאלץ גם אותה להתחיל להתייעל. עלינו להפעיל את הלחץ במקום שבו יכולה להווצר תגובת שרשרת - זה היה סוד הקסם של חרם הקוטג'.

בית קפה קופיקס בתל אביבצילום: דניאל בר און

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker