מחנה פליטים בלב ת"א

דווקא בסוכות, ראוי שנדבר על אלה שכבר יותר משנה ישנים באוהלים מדי לילה

אשר שכטר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אשר שכטר

אלה מאתנו שנוסעים בדרך נמיר חולפים על פניהם מדי בוקר. כבר יותר משנה הם חלק מהנוף היום־יומי שלנו: תחנת אוטובוס, פקק תנועה, עוד תחנת אוטובוס ואז מחנה פליטים בלב העיר. רובנו לא עוצרים אפילו לשנייה ‏(“גם ככה אין חנייה מסביב”, אנחנו מצדיקים את עצמנו בפני עצמנו‏), ומסתפקים בלהפטיר “מה, הם עדיין פה? זה לא בסדר” זריז.

דווקא בחג שבו אנחנו מזכירים את אבותינו שישנו בעצמם בסוכות לפני כך וכך שנים, ראוי שנדבר על אלה שכבר יותר משנה ישנים בסוכות ובאוהלים מדי לילה. הכוונה, כמובן, לעשרות מחוסרי הדיור המתגוררים במאהל מול רכבת ארלוזורוב בתל אביב.

המאהל בארלוזורוב הוא השריד האחרון של הניסיון להתניע מחדש את המחאה החברתית בקיץ 2012, אבל יש בו מעט מאוד מחאה והרבה מאוד מצוקה. הוא הוקם ביולי של אותה שנה אחרי ההפגנות הסוערות שליוו את מעצרה של דפני ליף, בעקבות הצעתה של עיריית תל אביב לפעילי המחאה להקים את אוהלי המחאה שלהם שם, במקום בשדרות רוטשילד. רוב פעילי המחאה לא נענו להצעה, אבל מחוסרי הדיור, נטולי האפשרויות, קפצו עליה. כיום יש שם עשרות מהם: נכים, קשישים ואמהות יחידניות, רובם חולים. יש להם חשמל, מים ושירותים, ומדי שבוע יש מצטרפים חדשים.

אוהלים בדרך נמירצילום: אייל טואג

באופן בלתי מוסבר, לקח לנו זמן קצר מאוד לשקלל את מאהל ארלוזורוב אל תוך המציאות היום־יומית שלנו, ולשוב להתעלם מהמצוקה הפומבית מאוד שלהם. אולי זה גם מסביר לאן, או מדוע, נעלמה המחאה. זה בהחלט מלמד משהו על היחס של החברה הישראלית לעוני ולעניים. דרי המאהל כבר עברו בו קיץ, ואז חורף, ואז עוד קיץ, ובקרוב יבוא חורף שני. גם בסוכות הבא, אם איש לא יעשה דבר, הם עוד יהיו שם. חלק בלתי נפרד מהנוף, אבל גם בלתי נראה.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker