על ההסתה והבורות

מי שתולה במחאה את האחריות על מותו של משה סילמן טומן ראשו בחול

אשר שכטר

"הרוצחת", קובע הכיתוב האדום, המאשים, מעל לתמונתה של דפני ליף. "דפני ליף הסיתה אנשים שיפגינו באותה השיטה הערבית שבה מוחמד בועזיזי הצית עצמו מול בניין הממשל בתוניס. משה סילמן בן 57 מחיפה אשר הושפע מהסתה זאת של כתה השמאל (הטעויות במקור - א.ש) הצית עצמו גם והשבוע מת מפצעו. דמו של משה סילמן על ראשה של דפני ליף".

הציטוט הנ"ל לקוח מתוך פוסט שפורסם אתמול בעמוד פייסבוק בשם "השמאל הקיצוני סכנה לישראל", והוסר מאז בעקבות תלונות כי הוא מהווה הסתה. אבל קיצוני ככל שיהיה, הפרסום הזה לא נולד בוואקום. בשבוע האחרון החליטו כמה פרשנים להאשים דווקא את "מנהיגי המחאה החברתית", ובראשם ליף עצמה, כיוזמת המחאה, באחריות ישירה ובלעדית להתאבדותו של סילמן. לא הממשלה שקיצצה בשירותי הרווחה שלהם נזקק סילמן נואשות בעשור האחרון לחייו, לא פקידי הביטוח הלאומי שהתעמרו בו ולעגו לאזהרותיו, לא הם אשמים, הם טענו.

מי שאשם במותו של סילמן, לפי אותם פרשנים, הם אותם פעילים שבשנה האחרונה היוו עבורו משפחה שנייה. אלה שהביאו לו ארגזים מלאים במצרכים כדי שלא ימות ברעב, שקוששו פרוטות מחשבונות הבנק הריקים שלהם כדי לסייע לו לרכוש את התרופות להם נזקק, אלה שניסו לספק לו את כל הדברים שלא יכל לקנות בקצבה שהמדינה נתנה לו, שחיבקו אותו כשנזקק לחיבוק ובכו איתו כשמירר בבכי, אלה שהתייחסו אליו כאח וכשותף שווה לדרך, שהקשיבו לו שדיבר כשאף אחד אחר לא טרח להקשיב, שארגנו משמרות מסביב לשעון כדי לעקוב אחריו ולשמור עליו שלא יפגע בעצמו כשידעו שמצבו מידרדר - הם הרוצחים שידיהם מגואלות בדמו. והביורוקרטיה הקפקאית שרמסה את סילמן וגררה אותו למערבולת שגבתה את העסק שלו, את דירתו ואת בריאותו הגופנית? היא דווקא יצאה נקייה מאשמה.

פעילים בעצרת לזכר סילמן בחיפהצילום: חגי פריד

דפני ליף רוצחת? המחאה אשמה? יש לא מעט חוצפה בטענות כאלה, שלא לדבר על יותר מקורטוב של הסתה. אבל יותר מכל, יש בהן המון, המון בורות. ושנאה. ועיוורון. דמו של משה סילמן נמצא על ראשם של רבים, אבל המחאה שמנעה ממנו למות לבדו כאיש חסר משמעות בדירה חסרת משמעות במצב חסר תוחלת? היא לא אשמה.
לא המחאה עיקלה את משאיתו של סילמן ודרדרה אותו לפשיטת רגל, לא המחאה החזיקה את חובותיו מעל לראשו כמו חרב דמוקלס מאיימת ונוכחת-תמיד ומנעה ממנו להשתקם. לא המחאה הפכה אותו לנכה 100% במדינה שבה נכות גופנית שווה למוות כלכלי. לא המחאה אמרה לו 'הנה קצבה של 2,000 שקל בחודש - עכשיו תסתדר.

אם כבר, המחאה האריכה את חייו של סילמן. היא העניקה לו רשת תומכת. היא העניקה לצרות שעברו עליו משמעות, והקשר, ומוצא אפשרי. וכן, היא נתנה לו, לרגע קצר, תקווה - ותקווה לעולם אינה גורם להתאבדות. היא כל מה שיש לנו, ובימים חשוכים ונטולי תקווה - היא לפעמים הדבר שמחזיק אותנו בחיים. משה סילמן התאבד כי קיווה שהתאבדותו תסייע לאנשים אחרים כמוהו. ללא אותה תקווה, היה מתאבד לפני כן ונשכח, כמו עשרות אחרים שמתאבדים בישראל מדי שנה בגלל מצוקות כלכליות. בכל מקרה, הוא היה מת מהלך.

בשנה האחרונה, מאז שהחלה, ליוויתי את המחאה החברתית מקרוב. לו היו באמת פעילי המחאה מואשמים ברצח או בהריגה של משה סילמן - הייתי יכול לשמש כאליבי. בשנה האחרונה ראיתי אותם מארגנים בגדים למשפחות נזקקות, מביאים ארוחות לחסרי בית, מחבקים נפגעי ביטוח לאומי וצועדים, באיטיות, לצד נכים שבכו על כתפיהם. ראיתי אותם קורסים כלכלית ורגשית, כי במקום ללכת לעבוד או לבלות עם ילדיהם היו צריכים ללכת לסייע למשפחה ענייה שעמדו לפנות מביתה, כי שמעו שניצולת שואה ערירית זקוקה לסיוע דחוף, או כי בדיוק שמעו שמחוסר דיור שהכירו במאבק נמצא במצב נפשי קשה ועשוי להתאבד.

אבל את המסיתים כל זה לא מעניין. את הדברים האלה הם לא רוצים לדעת. הם לא רוצים לשמוע על יוס ברוך, הרב עידית לב מארגון "רבנים לזכויות אדם" ופעילי החזית החיפאית, שבשנה האחרונה ליוו את משה סילמן, האכילו אותו, הקשיבו לו, דאגו לו כמו בני משפחה, הגישו בשמו עתירות, נאבקו איתו במאבק האבוד מראש שלו בממסד וישבו מחוץ לבית החולים ביום שבו הצית את עצמו כשגרונם חנוק מדמעות.

הם לא רוצים לשמוע על כל הפעילים שאירחו מחוסרי דיור בביתם בשנה האחרונה, כדי למנוע מהם לקפוא למוות בחודשי החורף או למות מבדידות. הם לא היו שם, מול הנרות שהודלקו לזכרו של סילמן, ושמעו את אותם פעילים ממררים בבכי כי היו מוכנים לארח את סילמן אצלם עד שיסתדר - לו רק היה מבקש. לו רק היה מודע. הם לא יודעים על אור-לי ברלב, שישבה במשך כל אותו יום שבו נפטר סילמן בבית החולים עם בני משפחתו, והושיטה להם יד תומכת, כתף לבכות עליה, עזרה מול התקשורת - כל מה שהיו צריכים. הם לא יודעים על שיר אלוני. וליטל בר. ואדי גבאי. וברק סגל. ומשה כהן. ותמיר חג'ג'. ורנן יזרסקי. ועוד רבים אחרים, שהקדישו את כל השנה האחרונה לשמירה על חייהם של נזקקים ופתאום מכונים "רוצחים".

בחודשים האחרונים, החריפה הבהילות שבה עובדים הפעילים. העומס שהוטל על כתפיהם - בסך הכל צעירים ברובם, סטודנטים או הורים לילדים קטנים - גדל לרמות מבהילות, בלתי נתפסות. משפטים כמו "מצבו של ויקטור הולך ומידרדר מיום ליום, אתם יכולים להגיע לשבת איתו?", ו"מצאתי בגדים טובים עבור שמעון" ו"טניה נמצאת במצב קשה, אנחנו חייבים לשמור עליה במשמרות, שלא תפגע בעצמה" מושמעים בתכיפות הולכת וגדלה. כל יום מביא עמו פחדים חדשים. כל יום הוא מאבק על חייהם של אחרים, שאף אחד אחר אינו דואג שלא ייצאו לרחוב עם מיכל דלק וקופסת גפרורים.

אבל המצב קשה. הוא מחריף מיום ליום. הפעילים קורסים. אחד כבר הצית עצמו, אחרים כבר ניסו. המחאה היא לא משרד הרווחה: אין לה את המשאבים, את כוח האדם, את המימון הדרוש. רוב הפעילים הם אנשים עובדים, הורים לילדים, שמזניחים את משפחותיהם בגלל תחושת האחריות שרובצת על כתפיהם. אבל הם לא יכולים למלא את התפקיד שהמדינה שכחה, או לא רוצה למלא, למשך זמן רב. הם זקוקים לעזרה - ומהר. המצב הוא מצב חירום, ופעילי המחאה מתחננים: עזרו לנו. אנחנו לא רוצחים, אנחנו רק מנסים למנוע מהמדינה להתאבד.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker