הפכנו לחברה שונאת, שרואה את החלשים כנטל ואת הלא מקומבנים - כשקופים - מחאה - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הפכנו לחברה שונאת, שרואה את החלשים כנטל ואת הלא מקומבנים - כשקופים

שיר אלוני, פעילה במחאה החברתית, בטור מיוחד ל-TheMarker בעקבות ההצתה של משה סילמן

198תגובות

בימים האחרונים, מאז שמשה סילמן הצית את עצמו במהלך ההפגנה לציון שנה למאבק החברתי, עוברות עליי תהפוכות נפש רבות: בכי ודיכאון, כאשר שוב אני רואה מול עיניי את תמונות הזוועה והקליפים, הזדהות עמוקה עם האנשים שראו את הזוועה מתרחשת מול עיניהם (עבורם, ארגנתי מפגש להחלמה מהטראומה עם עובדים סוציאליים מעיריית תל אביב) וההפגנות למען משה סילמן גרמו לי לרוממות רוח, לתחושה שאני לא לבד, שבמהלך השנה הזו שאני פעילה במאבק, נוצרו לי המון אחים ואחיות, ממעמדות שונים, ממגזרים שונים, ממגוון רחב של עמדות פוליטיות, כאלה שרואים מעבר לכל מה שמפריד בינינו ורואים את האדם הבסיסי שבכל אחד ואחת מאיתנו. מעבר לכל הגדרה ומגירה שהכניסו אותנו אליה.

זו הפעם הראשונה שאני כותבת טקסט והמילים לא נשפכות ממני. בדרך כלל זה בא בקלות. עכשיו אני מוצאת את עצמי מול המקלדת, מנסה לחבר את שלל המחשבות שעוברות לי בראש לכדי המאמר הזה, כדי להיות מדויקת, להעביר את זה הכי חד שאפשר. ייתכן, תסלחו לי, שהרגש יכתיב את מילותיי.

שירן גרנות

אני רועדת כשאני כותבת. הדמעות מציפות אותי. אני חולה כבר יומיים, ועדיין מנסה לעכל ולהיות תומכת עבור חבריי שכמוני, מתקשים לעכל את מה שמשה עשה. אני רואה את חבריי למאבק, אלה שבלטו השנה בתקשורת ואלה שלא - כולם עכשיו מסתובבים בדיכאון, מוכי הלם, אפילו אלה שנדמו כמנהיגים, כעת מבינים את מה שנאמר בלי סוף - שהמאבק הזה גדול מעבר לכל ויכוח קטנוני על מי צריך לייצג את המאבק, לאיזו הפגנה כזו או אחרת הולכים, מי מוביל ומי מאחור.

לעזאזל, יש כל כך הרבה משה סילמנים קיימים ובהתהוות בחברה שלנו, שעבורם אנחנו נלחמים, אז למה זה צריך לשנות עצרת כזו או אחרת? ולמה אנחנו מנסים להתחנף כל כך לציבור הישראלי שרוצה אותנו הכי נחמדים שאפשר, כשיש אנשים שמחכים לשינוי עמוק ששום הפגנה עם שלמה ארצי לא יכולה ליצור?

מה שמשה סילמן עשה נתן כאפה ענקית ומצלצלת לכל מי שעד עכשיו חישבו את המאבק לדעת. שחישבו מה המסר הנכון, שחישבו את מי צריכים להביא לנאום. נראה שאפילו התקשורת מתחילה להתעורר מהכאפה הזו למרות שייתכן שגם זה שלב חולף בתקשורת שמחפשת את הנושא הבוער של הרגע, תרתי משמע.

זה נתן את הכאפה הנחוצה: יותר לא נתחנף אליכם, הציבור הישראלי. יותר לא ננסה לשכנע אתכם עד כמה חשוב לצאת לרחובות, לצאת ולפגוש באספות העם העירוניות אנשים כמו משה סילמן שנלחמים יחד איתנו. לא ננסה לשכנע אתכם לצאת ולהבין כמה קרבה יש בין ויקטור, ההומלס בעל לב הזהב, לבין קרין, מורה ומטפלת ברפואה אלטרנטיבית ששייכת כמוני למה שנחשב "מעמד הביניים המתרסק כלכלית".

מי שלא הבין עד עכשיו, מי שעדיין יהיו עסוקים בלהכפיש אותנו ולמצוא אלף ואחת סיבות למה לא להיות איתנו, הם לא אחים שלי. הם לא אלה שאני יכולה לסמוך עליהם שיהיו שם אם אקרוס יום אחד כלכלית. אם חלילה תקרה לי תאונה ואמצא את עצמי נכה שצריכה לחזר על פתחי המערכת כדי לקבל עזרה. כן, מגיבה מס' 23, יש דברים שקצת יותר חשובים ובוערים לי מלהפיל את ביבי. חשוב לי יותר להרגיש שאנחנו חיים במדינה מתוקנת, בטוחה לא רק מטיל מאיראן אלא שגם אם חלילה מישהו ממשפחתי צריך מיטה בבית החולים אז תהיה לו אחת כזו. לא כמו משה סילמן, שנאלץ לחכות שתתפנה מיטה במחלקת הכוויות של בית החולים.

חשבון הנפש שלי ממה שקרה עם משה, זה שהיה עלינו, במקום לנסות במשך שנה שלמה למצוא חן בעיני הציבור ולענות למכנה הרחב ששוב יוציא אלפים לרחובות כמו שמצפים מאיתנו, להקשיב לאנשים כמו משה, לאנשים המרוסקים שנמצאים בתחתית שבתחתית, שיודעים בדיוק לאן האש צריכה להיות מכוונת, להיות סולידאריים איתם, לא עם אלה שקוראים מאמרים כמו אלה שלי והתגובה האוטומטית שלהם נטולת כל רגש כאילו זה רובוט שמגיב ולא אדם, אותו הציבור שמסוגל לאטום את לבו לסיפור כמו של משה ולתרץ בכל דרך אפשרית למה צריכים להאשים אותו ורק אותו. חלילה שנסתכל כציבור על מה שיצרנו כאן.

כן. מה שיצרנו. אנחנו. כולנו. לא רק השלטון. גם אנחנו, כציבור.

חגי פריד

למרות מה שרבים מחבריי למאבק כותבים ואומרים היום, רשת הביטחון החברתית, לדעתי מתחילה קודם כל בקיומה של קהילה תומכת. הממשלה והמערכות הן רק מראה מטונפת למי שהפכנו להיות.

הפכנו לחברה מנוכרת, שונאת, שרואה את החלשים כנטל, שרואה את מי שלא מתאים את עצמו לחוקים הכלכליים האבסורדיים, את מי שלא מצליח להשיג לעצמו איזו קומבינה ופרוטקציה - למישהו שלא צריך להיות לנו איכפת ממנו. כן, מגיב מס' 98, שיילך לעבוד הפרזיט, אז מה אם הוא נכה 100% בן 50 ואף אחד לא ייקח אותו ואם ייקח אותו ישלם לו פרוטות שבקושי יספיקו לו? אה, כן בל נשכח את ההיגיון הרב של החוק, שחייבים לציית לו, שאומר שמי שנכה יקבל קצבה אבל אם הוא עובד אז לא יקבל. חוק אחד, שבהחלטה אחת בכנסת ניתן לשנות. אבל מי ישנה את זה? אה נכון את צודקת מגיבה מס' 67, זו האחריות שלו לגורלו, למה להאשים את מייצרי המדיניות הזו?

ביומיים האלה, קראתי אינסוף כתבות ומאמרי דעה וטוקבקים, ובקושי הצלחתי לחזור לעיסוקיי היומיומיים (למשל ללכת היום לעבודה, כן, יש לי עבודה, מגיב מס' 55, מפתיע נכון?).

במהלך השנה הזו ארגנתי בעצמי לא מעט הפגנות, למשל למען ניצולי השואה שגם הם מטורטרים קשות על ידי בירוקרטיה וריבוי גופים ועמותות שמעבירים אותם מיד ליד ורבים מהם נופלים בין הכיסאות. מעטים מאוד הגיעו להפגנות האלה, גם אתם - הציבור הישראלי - לא הגעתם להפגנה הזו, ועכשיו אתם אומרים לי ולחבריי שאנחנו משתמשים במה שקרה למשה סילמן כדי פתאום להתייחס לחלשי החברה.

סליחה, אפשר לשאול אותך, מגיבה מס' 78, איפה את היית כשעשינו הפגנה למען ניצולי השואה במוזיאון תל אביב והגיעו לשם 250 איש? איפה היית כשמאהל התקווה, בו משפחות מחוסרות דיור שהו, פורק על ידי עיריית תל אביב והמשטרה? איפה היית כשפקחי הסיירת הירוקה של חולדאי זרקו את הציוד האישי של הומלסים שהעזו לישון יחד בכיכר רבין לפח ברידינג? איפה היית כשזרקו מהבית אם חד הורית עם חמשת ילדיה בבת ים, השבוע? איפה היית בערב שבו משה סילמן הצית עצמו? היית כמוני בהפגנה של קבוצת "המעברה" בירושלים שתכננה להקים מאהל מחאה על נושא הדיור הציבורי בירושלים? תני לי לנחש מה התשובה.

תחושת בחילה מציפה אותי בימים האחרונים וזה לא במקרה. ההצתות שאנשים מתחילים להצית את עצמם בכל מיני מקומות בעקבות משה, מדאיגות אותי כ-50 אלף נורות אדומות, אך הן גם לא מפתיעות אותי. כשמה שצריך בשביל שהעיתונים הגדולים ישימו ככותרת ראשית את המצב המחפיר של הדיור הציבורי, את השחיתות הפושה בביטוח הלאומי ובהוצאה לפועל, זה שבנאדם יצית את עצמו, האם את באמת מסוגלת להאשים אותנו, אנשי המחאה, בעידוד אנשים להצית את עצמם, מגיבה "אחת שיודעת"?...

ציבור ישראלי יקר, הרוב שבחר בביבי (אני זורמת אתך, מגיב מס' 49, למרות שאם תדפדף אחורה למה שקרה בבחירות תמצא שם איזו ציפי לבני אחת שנבחרה ברוב הזה שאתה מנפנף בו, אבל סבבה, נמשיך), קוראי "ישראל היום" שלא מפספסים אף מילה שם חוץ מאלה שמושמטות בכוונה, טוקבקיסטים בתשלום ושלא בתשלום שיודעים לכתוב שהכל ממומן על ידי הקרן החדשה אבל בוא נראה אותם שולפים מהכיס שלהם תרומה למאהל מחוסרי הדיור בירושלים או בכל מקום אחר כדי שהקרן החדשה לא תהיה הגוף שפונים אליו לתרומות...

אתם לא האחים שלי. לא ננסה לשכנע אתכם יותר להצטרף. כן, קובי אריאלי, אתה האויב שלי כשאתה מעז להכריז בלי טיפת בושה שאנחנו אחראים למצבו ולמעשה של משה סילמן, כשיש כל כך הרבה אנשים נפלאים במאבק הזה שהקשיבו לו, שתמכו בו ועשו את מה שאף לא אחד מכם עשה- נתנו לו בית בתוך לבם. כן, עורכי לילה כלכלי, אנחנו לא חייבים לכם כלום ולא ניתן לכם ראיונות כשפתאום מתאים לכם לראיין מחוסרי דיור כששנה שלמה כל מה שיכולתם לתרום לשיח הכלכלי החברתי החדש אלה "שאלות מעמיקות" על מה עשתה דפני בצבא, כאילו שזה מה שהיה עוזר לפרי דנילוב, אישה עיוורת בת 55 לא להיות מפונה מהבית, או לרות קריגר, ניצולת שואה, לקבל סוף סוף את הכסף המגיע לה דרך תחקיר רציני שאולי הייתם טורחים לעשות.

כשאפילו אדם, שמגיע למצב הכי קשה והכי נמוך עד כדי כך שהוא מנסה להתאבד על ידי הצתה עצמית, לא מעיר אתכם, ציבור ישראלי יקר, יש בכוחותיי לומר לכם רק דבר אחד: אתם לא האחים שלי. תתכוננו למלחמת אחים רצינית. כי אנחנו נילחם, בכל האמצעים שרק עומדים לרשותנו, כולל האהבה והסולידריות שיש לנו כלפי מי שמתעוררים ומבינים איפה אנחנו חיים. ובמיוחד, על ידי יצירת הקהילה התומכת מחדש, אותה קהילה שיכולה למנוע מעוד משה סילמנים להגיע לקצה.

הכותבת היא פעילה במאבק החברתי, אחות שכולה, סטודנטית לתקשורת וקולנוע בסמינר הקיבוצים, ואם תרצו עליה עוד פרטים פנו לשרון גל. הוא טוב בזה.


 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#