חצי שנה למחאה: מודים, נכשלנו

אבל האם אפשר לשנות מערכת מבוססת וכוחנית בפחות מחצי שנה?

אשר שכטר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

חצי שנה למחאה. בשבת ימלאו בדיוק שישה חודשים מאז אותו יום חמישי, שבו יצאו דפני ליף, כובע וכמה אנשים שאת רובם לא הכירה שבועיים קודם לכן והקימו אוהלים בלב השדרה הכי יקרה בתל אביב. אף אחד לא חשב שהם יישארו שם, וגם הם ציפו להתפנות די מהר. אף אחד, כולל הם, לא חשב שמאז ואילך האוהלים האלה ישתלטו להם על החיים ויוסיפו לשם המשפחה שלהם, לנצח, את התואר "מיוזמי המחאה החברתית". חצי שנה, בסך הכל. 180 יום, פלוס מינוס. זה רק מרגיש שהזדקנו בעשור.

חצי שנה למחאה. אקדים את השורה התחתונה כבר עכשיו, כדי לחסוך לטוקבקיסטים את כל העבודה הקשה שבקריאה עד סוף המאמר: המחאה נכשלה. חד משמעית. דרשנו צדק חברתי, ולא הצלחנו. במקום זאת, קיבלנו מנה כפולה של חוסר צדק, עם פצפוצים של חקיקה אנטי-דמוקרטית שנועדה למנוע מחאות נוספות ומילוי חם ועשיר של דו"ח טרכטנברג הממוסמס. אבל מי בכלל חשב שאפשר לשנות מערכת דכאנית ותיקה, מבוססת וכוחנית ולהשיג צדק חברתי בפחות מחצי שנה, מי?

הפגנת המחאה בבאר שבע. צילום: אסייג אילן

חצי שנה למחאה. זה מדהים היום לחשוב שפעם היא סוקרה בתקשורת באופן חיובי. היום שומעים על מחאה רק בהקשר של פיצולים, ריבים, דעיכה, חוסר עניין, כישלון, אשכנזים ומזרחים, שחורים ולבנים. הבעיה שלנו, הישראלים, היא שאנחנו מפונקים יותר מכל העמים גם יחד. הייתה לנו מלחמה שנמשכה ששה ימים, ומאז אנחנו חושבים שכל מלחמה צריכה לקחת מקסימום שבוע, ואם אפשר - שתסתיים לפני ארוחת השבת עם הדודים. אנחנו גם רגילים כבר להילחם בכמה חזיתות, לכן בכל מאבק שלנו נגד אויב משותף אנחנו חייבים ליצור מיד כמה פלגים יריבים.

חצי שנה למחאה, ורבים מאיתנו כבר הספיקו לשכוח למה יצאנו לרחובות מלכתחילה. זה היה משהו עם שלמה ארצי, נכון? זה לא ששכחנו שהקוטג' יקר מכפי שהיה אי פעם, שהדלק עולה, שמחיר החשמל נוסק, שהמשק ריכוזי, שהטייקונים חוגגים על חשבוננו, שהדיור הציבורי מת, שתקציב הביטחון מנופח, שמערכת הרפואה הציבורית קורסת, שמערכת החינוך בצרה צרורה, שמחירי הדיור מגוחכים, שחלק גדול מנבחרי הציבור הם חדלי אישים, שישראל רוויה בשחיתות, בגזענות ובאלימות, שהשד העדתי חי ובועט באוכלוסיות המוחלשות, שאנחנו שקועים עד הצוואר בחובות ועסוקים עד מעל הראש במלחמת הישרדות יומיומית ואכזרית שעושה אותנו חולים ומכריחה אותנו להתאכזר אחד אל השני, או שזאת לא המדינה שרצינו לעצמנו ב-1948. אבל בחיאת, הלכנו להפגנה בכיכר המדינה, מה עוד אתם רוצים שנעשה. צריך להכין את הילדים לגן מחר ולנו יש עבודה בבוקר.

חצי שנה למחאה. לכאורה, זמן לחשבון נפש. אבל אדם שמטיחים בו בכל יום, בכל שעה, בכל דקה של ערות כל טעות וטעות שעשה אי פעם, וגם כמה טעויות שלא היה אחראי להן באופן אישי, נמצא במצב תמידי של חשבון נפש, ככה שאולי במקום להתעסק בעבר כדאי שנסתכל לעתיד. האם נעשו טעויות בדרך? ועוד איך. חלקן גם היו קולוסאליות. אבל מי לא עשה טעות קולוסאלית אחת או שתיים בזמן שהוביל תנועת מחאה המונית שהוציאה מאות אלפים לרחובות ושינתה את פני המדינה? לא, זהו לא הזמן לחשבון נפש. זהו הזמן לחשוב איך מתגברים על המחלוקות, סולחים אחד לשני, משתפים פעולה ומניעים את התהליך בצורה יעילה יותר, קולנית יותר וכן, קצת פחות ממלכתית מהסיבוב הקודם.

חצי שנה למחאה. לכאורה, שקט. רחבת מוזיאון תל אביב מעולם לא נראתה כל כך מיותמת, כיכר המדינה שבה להיות צחיחה ושוממת כהרגלה. ותשקוט הארץ. אבל זה שאתם לא רואים את העשן עדיין בחדשות ערוץ 2, לא אומר שישראל לא בוערת. עשרות יוזמות מחאה מושקות מדי חודש, מספר הפגנות נערכות מדי שבוע, צעירים אדישים-לשעבר מתפקדים למפלגות הגדולות, יאיר לפיד מצטרף לפוליטיקה כדי להשיב את כבודו של המעמד הבינוני השחוק ופעילים חברתיים במקומות כמו שכונת התקווה, שכונת ג'סי כהן, קרית מלאכי ולוד מגלים שקודם כל, הם לא לבד, אבל גם שהם לא זקוקים לאף אחד כדי לקחת את גורלם בידיהם. 45 עצורים בלילה אחד, כפי שהיה בשכונת התקווה לפני שבוע, זה לא שקט - זאת מלחמת אזרחים.

חצי שנה למחאה והעם, לכאורה, כבר לא דורש צדק חברתי, למרות שלא קיבל את מבוקשו. אבל מי בכלל היה ה"עם" הזה קודם לכן, ומתי אי פעם הוא דרש משהו ממישהו לפני ה-14 ביולי, 2011? אם יש הישג אחד ויחיד למחאה הזאת, שמאפיל על כל היתר, הוא העובדה שסוף סוף התגלה עם בישראל. לפני כן היינו כמו לוב, חברה שמורכבת משבטים יריבים שלא ברור מי, או למה, קיבץ אותם יחד: שמאלנים נגד ימנים, חרדים נגד חילונים, אשכנזים נגד מזרחים, תל אביב מול פריפריה. אנחנו עדיין כמו לוב רוב הזמן, עסוקים מדי בלחנוק אחד את השני מכדי להבין שיש מספיק אוויר לכולם. אבל בקיץ, לרגע קצר, גילינו כולנו שבטח יש בינינו משהו משותף, כי הרי אותם אנשים דופקים אותנו. אל תתנו לשלמה מעוזים והליברמנים של העולם לספר לכם אחרת: עם כבר יש לנו בישראל, למרות שנראה שחזרנו שנות אור אחורה. למרות החששות, הפחדים, הפרנויות והחשדנות שאחרי 60 שנה של פילוג ופירוד מתפקדים כבר בתור אינסטינקט. עכשיו שיש עם, עכשיו רק נשאר לעבוד על עניין הצדק החברתי.

חצי שנה למחאה. התגובות נעות בין שחיקה למרץ בלתי נדלה, בין עייפות הגוף לבין חדוות העשייה, בין אופטימיות משונה לפסימיות תהומית. רבים מבני דורי, שלא מעט מהם נטלו חלק במחאה בקיץ האחרון ועד לרגע זה, כבר מכינים את הדרכונים הזרים. חלק בונים על האזרחות הגרמנית/אמריקאית/צרפתית/רומנית/עיראקית שתוציא אותם כבר מפה. המחאה הזאת, מבחינתם, הייתה הסיכוי האחרון לשקם את התחושה שישראל היא גם הבית שלהם. גם הכותב נמנה בין אותם אנשים. אפשר לקרוא לנו שמאלנים וגיס חמישי ומפונקים ואנרכיסטים עם ראסטות שמריחים כמו סמים ותה קמומיל, אבל אי אפשר להתכחש לכך שאנחנו העתיד של המדינה הזאת. אנחנו רואים בפייסבוק חברים שלנו מעבר לים, ובסך הכל, למרות הכל, נראה שהם נהנים מהחיים. נראה שכיף אצלם. ישראל, אם את רוצה אותנו כאן - והאמיני לי, את זקוקה לנו כאן - את חייבת להחזיר לעצמך גם את הכיף. בקיץ, מרוב ייאוש, יצרנו את הכיף לעצמנו. ברגע שהתחלת לשלוח שוטרים עם אלות שלופות לכל כינוס שלנו, הבנו שאת מנסה לקחת גם את זה. ישראל, את לא רוצה שהעתיד שלך יכעס יותר מדי על ההווה, ואת ממש לא רוצה שיתייאש ממנו. בטווח הקצר והבינוני זה אף פעם לא מוביל לדברים טובים.

חצי שנה למחאה. לשמוע את שלמה מעוז ולחשוב ששום דבר לא קרה פה הקיץ. זאת לא אשמתו, כמובן, הוא לא היה שם, הוא לא ראה כיצד אנשים מכל העדות והצבעים בישראל עובדים אחד עם השני, תומכים אחד בשני, מושיטים יד או מחצלת, או כוח אדם כשצריך, למרות החיכוכים. וגם החיכוכים היו דבר טוב, כשלעצמם - הגיע הזמן להעלות את כל הדברים האלה על פני השטח ולפתור אותם, במקום לצעוק אותם אחד לשני בטוקבקים באופן אנונימי. בעצם, זאת כן אשמתו של מעוז שהוא לא היה שם. כישראלים, אנחנו מרשים לעצמנו יותר מדי לחוות דעה נחרצת ומזלזלת על משהו שלא היינו חלק ממנו, רק על פי צפייה בחדשות ערוץ 2. הגיע הזמן שנפסיק לשפוט אחרים, ונתחיל להקשיב למה שהם אומרים.

חצי שנה למחאה, לא אירוע כל כך מיוחד, סך הכל. שני הצעדים הראשונים במעלה ההר, לא יותר . אבל מדי פעם צריך גם לעצור, ולחגוג את מה שכבר השגת. נכון, לא הכל כבר הושג, אבל הושג כבר המון - ואם אתם חושבים שאנחנו חוגגים עכשיו, חכו שתראו איך נחגוג עוד עשור.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker