סמי פרץ

איילת שקד מעולם לא התיימרה להתמודד על תואר הח"כית החברתית או הרגישה של הכנסת. לכן היא מנפקת מעת לעת עמדות ודעות שגורמות לאנשים לחטוף צמרמורת. לפני שבועיים טענה שמילת נשים אינה יכולה להיחשב עילה לקבלת מעמד פליטות בישראל.

השבוע ביקרה שקד חברים חקלאים בערבה, ויצאה משם עם תובנה חדשה: יש לבטל את חוק פנסיית חובה לעובדים זרים. מדוע? כי חקלאים ומסעדנים קורסים תחת תשלומי הפנסיה לעובדים הזרים, וממילא מדובר בהטבה שלא ניתנת לעובדים הזרים במדינותיהם, ובכלל השכר כאן גבוה פי חמישה מהשכר במדינותיהם. לכן, שיגידו תודה שהם מקבלים כאן שכר גבוה ויסתפקו בזה. פנסיה? שיחפשו במקום אחר.

שקד לא סללה את דרכה בפוליטיקה באמצעות הפגנת רגישות חברתית כלשהי, ולכן אין טעם לשפוט את עמדותיה בסולם רגישות כלשהו. ערכיה ממוקדים בהסתה נגד האנשים הכי חלשים בחברה, תוך הפגנת אטימות מוחלטת כלפיהם — והכל כדי לקושש קולות בקלפי. אבל היא כן מתיימרת להציג גישה כלכלית שונה, והיא אף כתבה פעם מאמר ארוך בכתב העת "השילוח", שבו הציגה את תפישת עולמה הניאו־ליברלית. שקד היא שלפנית לא קטנה, ודאי לפני בחירות, וספק אם נתנה דעתה על כמה טעויות כלכליות בסיסיות בגישתה. יש לה כמה כאלה.

1. חוק פנסיית חובה חל על כל המעסיקים במשק החל ב–2008, ללא הבדל דת, מין או מעמד חברתי. משלמים אותו כלל המעסיקים בישראל. הוא ללא ספק ייקר את עלות העבודה, וחשים בו בכל עסק — בתי מלון, רשתות שיווק, מוקדי טלמרקטינג, שמירה וניקיון. זה חוק חברתי חשוב ויש לו עלויות גבוהות שמתגלגלות על יוקר המחיה שכולנו משלמים. אבל לא רק הוא מתגלגל, אלא גם השכר המשולם לעובדים וימי החופשה והמחלה שלהם. זו הבעיה עם עובדים. יש להם חיסרון גדול לעומת רובוטים שאינם נוהגים לצאת לחופשה, להתאגד או לרכל על הבוס.

כוונת המחוקק היתה לטפל בעובדים בישראל ולייצר להם חיסכון פנסיוני כדי שבבוא העת לא יפלו למעמסה על כתפי המדינה. האם המחוקק התכוון לדאוג גם לפנסיה של העובדים הזרים? כן. מהטעם הפשוט שישראל פועלת על פי אמנות של ארגון העבודה הבינלאומי (ILO), שמחייבות החלה של חוקי העבודה המקומיים גם על עובדים זרים, כדי למנוע אפרטהייד תעסוקתי. נכון שיש פערים גדולים בשכר ובסוגי העבודות, אבל חוקי העבודה זהים, וזה נעשה מטעמי הוגנות וסולידריות.

2. עובדים זרים, בעיקר כאלה שמגיעים ממדינות שבהן השכר נמוך, באים לישראל משום שהשכר כאן גבוה יותר מאשר במדינתם. הם מוכנים לעבור למדינה זרה, לעבוד בתחומים קשים יותר (באנגלית הם מכונים שלושת ה–D — Dirty Difficult ,Dangerous) והפחות מתגמלים, ולעבוד שעות ארוכות יותר מאשר הישראלים. הם היו מוכנים לבוא לכאן גם תמורת שכר נמוך יותר משכר המינימום הישראלי. למעשה, יש בעולם מספיק אנשים עניים שהיו מוכנים לעבוד כאן תמורת 200–300 דולר לחודש.

נניח שאנחנו לא חסים עליהם ומוכנים להעסיק אנשים בשכר כזה נמוך, ללא פנסיה וללא חוקי עבודה. התוצאה תהיה פשוטה: כל מעסיק בישראל ירצה עובדים כאלה. הוא יראה בישראלים עובדים יקרים ומפונקים ויעדיף את הזרים, הזולים והחלשים. ולא רק בחקלאות, בסיעוד ובבניין, אלא גם בתי המלון, רשתות השיווק ומפעלי התעשייה. זה יוריד את עלות העבודה, ויאפשר להוריד את יוקר המחיה — אבל יזניק את האבטלה בשוק המקומי. וזה כמובן יעורר זעם על העובדים הזרים, ש"לוקחים לנו את העבודות". זה הרי המתכון הקלאסי לצמיחת מפלגות לאומניות ופופוליסטיות שמפיקות תועלת ממתחים חברתיים בין מקומיים לזרים, בעיקר כשהם נמצאים בשכבות החלשות וגרים באותן שכונות.

המשק עובדים זרים

3. שקד לא המציאה את רעיון האפרטהייד התעסוקתי. קדם לה יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, פרופ' אבי שמחון, שאמר לפני כשנה שיש לבחון את האפשרות לבטל את שכר המינימום וההטבות הסוציאליות לעובדים הזרים, כדי להוריד את יוקר המחיה ולהקל על משפחות לממן עובד סיעודי זר לקשישים או חולים סיעודיים.

שמחון כלכלן, וברור לו שרעיון כזה ישפיע על השכר ותנאי ההעסקה של עובדים מקומיים, אך הוא טוען כי ממילא ישראלים אינם עובדים בתחומי הסיעוד, החקלאות והבניין. זה לא מדויק. יש ישראלים בענפים האלה (בחקלאות מעט, בסיעוד ובבניין יותר), ולכן ברור שהעסקת עובדים זרים בתנאי עבודה ירודים תשפיע גם על הישראלים, ולרעה.

אבל שמחון ושקד יודעים שאחד הגורמים שמייקרים את עלות העובדים הזרים הוא היטל ממשלתי של 15%–20% משכרו של העובד הזר. ההיטל הוטל על ידי לא אחר מבנימין נתניהו, בעת שזה כיהן כשר האוצר ב–2003, כחלק מהתוכנית להבראת המשק. מטרתו היתה לייקר את עלות העבודה של עובד זר כדי שמעסיקים יעדיפו להעסיק עובדים ישראלים (שיעור האבטלה היה אז 10.7%).

ההיטל נותר בעינו למעט פטורים שניתנו בתחומים מסוימים לפי צורכי המדינה (סיעוד וחקלאות). כלומר, מי שמייקר את עלות העבודה ואת יוקר המחיה היא הממשלה, ובגלל סיבה ראויה — ניסיון לצמצם את האטרקטיביות של העסקת עובדים זרים וזולים. אבל שקד רוצה להגדיל את האטרקטיביות של העסקת זרים. היא תייצר כאן "דמפינג סוציאלי" — הצפת השוק בעובדים זרים זולים על כל ההשלכות של זה על העובדים המקומיים.

4. עובדים זרים מקבלים פנסיה ממעסיקים ישראלים באמצעות הפרשה לקרן פנסיה או בתשלום חד־פעמי שהמעסיק משלם בסוף תקופת עבודתו של העובד הזר (בתחומי הבניין והסיעוד הכספים מופרשים לפיקדון מיוחד שמשולם לו בסוף עבודתו). זה מנגנון שמייצר לעובד תמריץ לחזור למדינתו ולא להשתקע בישראל. הדרך שלו להיפגש עם הכסף היא רק כשהוא מסיים לעבוד כאן. כך מבטיחה המדינה שעובדים זרים לא ייהפכו למהגרי קבע.

עובדים זרים ליד קיבוץ נחל עוז, ב-2016. לפי מחקרים, השימוש במהגרי עבודה בתחומי החקלאות, הסיעוד והבנייה פגע במידה רבה בעובדים ערבים
עובדים זרים ליד קיבוץ נחל עוזצילום: אליהו הרשקוביץ

שקד היא האחרונה שתרצה לראות מהגרי עבודה משתקעים פה. ראינו זאת במאבק שניהלה להשבת המסתננים מאריתריאה וסודן למדינתם. אבל הצעתה לבטל את הפנסיה לזרים תעשה בדיוק את ההפך, ותגדיל את המוטיווציה של זרים להישאר כאן. זה טוב לה, כי יהיה על מי לכעוס ולגלגל את תסכולי הכישלון של פוליטיקאים בהורדת יוקר המחיה. ואז יבואו השלבים הבאים — הורדת שכר לזרים, הארכת שעות העבודה, ביטול הטבות סוציאליות.

מי שחושב שזה טוב לשוק המקומי טועה. הזרים הם קו ההגנה הראשון בזכויות עובדים. אם יבטלו להם, זה רק יחליש את הישראלים שנמצאים בקרקעית שוק העבודה הישראלי. נתניהו הבין זאת ב–2003. הוא יכול להסביר לשקד את טעויותיה.

נ.ב

שקד מכירה היטב את המשמעות של הצפת שוק העבודה בבעלי מקצוע מסוים. כשכיהנה כשרת המשפטים היא עבדה עם חברה הקרוב, נשיא לשכת עורכי הדין דאז אפי נוה, כדי לבלום את הצפת שוק עורכי הדין. היא פעלה להארכת תקופת ההתמחות ולהקשחת מבחני ההסכמה של לשכת עורכי הדין למסיימי לימודי משפטים. הכל כדי לשמור על הגילדה של עורכי הדין ולמנוע תחרות מצד עורכי דין צעירים וזולים. גישתה לגבי העובדים הזרים מחד גיסא ומול עורכי הדין מאידך גיסא מלמדת על סדר העדיפויות שלה: לעזור לחברים חזקים — ולפגוע בחלשים. זו תמצית מדיניותה הכלכלית.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker