משפטי נתניהו וקצב - לא אכיפה בררנית, אלא אכיפה תקדימית

עד היום לא נכללו בעבירת השוחד סיקור חיובי ומסגור מלטף. אבל הנסיבות מחייבות דווקא כעת התייחסות משפטית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
משה קצב מגיע לבית המשפט
משה קצב מגיע לבית המשפט. יש התנהגויות שחובה לשים להן קץצילום: אלון רון

בסיומו של משפט קצב, קם הנשיא השמיני וצעק: "עשו פה עוול... נתתם לזדון לנצח, נתתם לשקר לנצח".

הנאום הכואב של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם פרסום כתב האישום, והסערה הציבורית המסרבת לשכוך בעקבותיו, מזכיר את הנשיא משה קצב, שטען "לא אנסתי", ששינו את הכללים בענייני יחסי מרות ולא הודיעו לו; וכן את שמעון שבס, יד ימינו של ראש הממשלה יצחק רבין, שהורשע אחרי שבית המשפט קבע בדיון נוסף תקדימי שכאשר נושא משרה ציבורית נמצא בניגוד עניינים, הדבר עשוי להיחשב עבירה של הפרת אמונים.

המכנה המשותף לשלושת הסיפורים הוא שבכולם נטען על ידי הנאשמים וסביבתם שיש אכיפה בררנית, ושיוצרים תקדים על גבם של אנשי ציבור בכירים. עוד נטען, שנעשה שימוש בעבירות "סל", שיש לגביהן משרעת רחבה של אפשרויות לפרשנות, כדי להכניס לתוכן התנהגויות שבעבר עברו בשקט. זה נכון באופן מסוים, משום שלאמיתו של דבר, בשלושת הסיפורים רשויות אכיפת החוק ראו במאבק המשפטי והחברתי אמצעי להבטיח ש"כוח השלטון לא יהפוך לשלטון הכוח".

ככל שיותר נשים ביקשו להתקדם בשוק העבודה, עלה הצורך להתמודד עם מנהלים שניסו לקבל הטבות מיניות מהכפופות להם. סיפור קצב אינו רק סיפור של טובת הנאה מינית, אלא של שימוש פסול בכוח המשרה.

ככל שהכלכלה הופרטה והפכה לנשלטת על ידי רישיונות ופיקוח רגולטורי, יותר נושאי משרה נהנו מההטבות הכספיות ששיתוף פעולה עם בעלי הון יצרו עבורם. אכן, מאכערים היו תמיד ובעבר יצאו בזול, אבל בעניין שבס החליט בית המשפט שיש כאן כבר שימוש פסול בכוח המשרה.

הפגנת ארגוני נשים במהלך משפט קצב. מדובר בשימוש פסול של כוח השררהצילום: ניר קידר

תפקידו של בית המשפט הוא לשקף את השינויים החברתיים שגורמים להתנהגות פסולה להפוך נפוצה, וגם להשפיע על החברה באמצעות פסיקה וענישה, ולגרום לכך שבפעם הבאה העבריינים הפוטנציאליים יזהרו ויימנעו מהתנהגויות כאלה. כך, התנהגויות שבעבר עברו בשקט — נראות בהקשרים מסוימים ככאלה שחובה לשים להן קץ.

אין זה מקרה שדווקא עכשיו תגיע לפתחו של בית המשפט השאלה האם סיקור חיובי יכול להיחשב שוחד. יחסי קח־תן בין פוליטיקאים לבין אנשי תקשורת — עיתונאים ובעלים — התקיימו מאז ומעולם. אלא שבשני העשורים האחרונים היחסים האלה הפכו לרעילים. דעיכת העיתונות המפלגתית שהובילה להכרזה על "ידיעות אחרונות" כמונופול ב–1996 ואיפשרה לבעליו, נוני מוזס, לנצל את כוחו ככל העולה על רוחו; המשחק שלפיו בעלי הון רוכשים אחזקות מפסידות בטלוויזיה כדי להשיג לעצמם הטבות עקיפות; הקמת "ישראל היום", שאיפשרה לאיש העסקים שלדון אדלסון לשפוך מיליארד שקל על עיתון שיקדם אג'נדה פרסונלית; פירוק ההתארגנויות המקצועיות של העיתונאים, מה שהותיר אותם חסרי הגנה מול מו"לים ועורכים שהנחיתו עליהם פקודות צנזורה; חולשתה של מועצת העיתונות כגוף בעל משקל בסכסוכי אתיקה; התוכן השיווקי והפרסום הסמוי אשר סימנו שאפשר לקנות תוכן עיתונאי תמורת כסף — כל אלה יצרו את האקוסיסטם הרעיל שכבר עלה על גדותיו.

לראש הממשלה נתניהו היו המניעים שלו לפעולותיו: רצון להתנקם בתקשורת, רצון לאזן את ההטיה נגדו וכמיהה לאהדה. אבל הפעולות התאפשרו דווקא לאור המציאות העקומה שהתפתחה כאן. במובן הזה, נכון וראוי שבטיוטת כתב האישום מופיעים שמו של ראש הממשלה לצד שמותיהם של מוזס ושאול אלוביץ.

עבירת השוחד — כמו עבירת האונס ועבירת הפרת האמונים — היא עבירת סל. עד היום לא נכללו בתוכה הסיקור החיובי והמסגור המלטף. אבל הנסיבות ההיסטוריות מחייבות דווקא עכשיו את ההתייחסות המשפטית. זה אינו תקדים בררני, אלא שיקוף של סיפור ושל תקופה — סיפורו של הטנגו המלוכלך בין הון, שלטון ועיתון במדינת ישראל, ושל פוליטיקאי אחד שחשב שיוכל להמשיך ולרקוד ואז גילה ששינו את הכללים ולא הודיעו לו.

הכותבת היא ד"ר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker