איך נהפכה הכנסת לשיאנית העולם בהצעות חוק פרטיות - פוליטי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך נהפכה הכנסת לשיאנית העולם בהצעות חוק פרטיות

הח"כים נמצאים במרדף להעלות הצעות חוק פרטיות, כי זה הדבר היחיד שמזכה אותם בכותרת בעיתון, ובאותו הזמן נמנעים מלפקח על עבודת הממשלה התוצאה היא 24 אלף הצעות חוק בעשור וחצי, שרובן הזויות, אבל 1,000 מהן הבשילו לחוקים - מספר זהה לחוקים הממשלתיים

7תגובות
שלי יחימוביץ' עם שר האוצר כחלון על הקו - במהלך דיון בוועדת הכספים בנושא שכר הבכירים
אמיל סלמן

בין 1999 ל-2016 הוגשו בכנסת 23,819 הצעות חוק פרטיות. מעבודת המחקר שערכה ד"ר חן פרידברג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, עולה כי המספר הזה מעמיד את הכנסת כליגה בפני עצמה בקרב כל הפרלמנטים הדמוקרטיים האחרים בעולם.

הפרלמנט הבא אחרי ישראל המצטיין בהצעות חוק פרטיות מרובות הוא האיטלקי - עוד דמוקרטיה פרלמנטרית שסובלת מבעיות קשות של אי־יציבות שלטונית - עם כ-18 אלף הצעות חוק. המדינה הבאה ברשימה היא אוסטריה עם 6,000 הצעות חוק. אין אף מדינה נוספת שמתקרבת למספרים העצומים הללו, כשבמרבית הפרלמנטים האירופיים הוגשו מאות הצעות חוק פרטיות במהלך 15 שנים.

לד"ר פרידברג יש כמה הסברים לאינפלציית הצעות החוק הפרטיות המוגשות בכנסת. הבולט שבהם הוא הקלות שבה ניתן להגיש הצעת חוק פרטית כזו - מספיק לשרבט כמה מלים, להחתים כמה חברי כנסת חולפים במסדרון, ואז לעבור לשלב החשוב ביותר של הצעת החוק - לשלוח הודעה לעיתונות בתקווה לקבל כותרת רעשנית בעיתון.

להבדיל ממדינות אחרות בעולם - שבהן הצעת חוק פרטית צריכה להיות מלווה בדברי הסבר מפורטים, ובבדיקת ההשלכות שלה על התקציב, הסביבה, חוקים אחרים ועוד - בישראל אין כל צורך לבצע את אלה, ולכן אין כל מחסום לחברי הכנסת להעלות כמה הצעות חוק שהם רק רוצים. כך קורה שרעיונות לא בשלים, שאיש לא בחן את השלכותיהם, מועלים כהצעות חוק שגם הכנסת וגם הממשלה צריכות להתייחס אליהן.

הפרלמנט העסוק בעולם
הצעות חוק פרטיות שהוגשו לפרלמנטים בעולם*

בניגוד לרושם שנוצר, כאילו מרבית הצעות החוק הפרטיות מתות מיתת נשיקה, בפועל כ-6% מהן מבשילות לחוק תקף. בגלל המספר הענק של הצעות החוק הפרטיות, גם 6% מצטברים להרבה - בעשור וחצי האחרונים מדובר על מספר עצום של 1,000 חוקים שנולדו כהצעות חוק פרטיות, מספר כמעט זהה למספר החוקים הממשלתיים שחוקקה הכנסת באותן שנים. כלומר, מדובר בתופעה שיש לה השלכה משמעותית על ספר החוקים הישראלי.

היעדר כמעט מוחלט של פיקוח

"רוב הצעות החוק הפרטיות המונחות על שולחן הכנסת הן בגדר 'הצהרות חוק', כלומר הצעות חוק שנועדו להצהיר הצהרה כלשהי כדי למשוך תשומת לב ציבורית ותקשורתית ולאו דווקא כדי לעלות לדיון", כותבת פרידברג על רמתן הנמוכה של הצעות החוק הפרטיות, ועל המוטיבציה העיקרית מאחורי הגשתן - תשומת לב תקשורתית לח"כ המציע, ולא צורך חקיקתי.

בהצעותיה לשיפור התהליך, פרידברג מציעה לאמץ את הכללים המקובלים בעולם המחייבים דברי הסבר מפורטים, ובדיקת ההשלכות לעומק - לרבות עריכת בדיקת טיב הרגולציה (בדיקת RIA, שלה מחויבים כיום כל הרגולטורים הממשלתיים בבואם לקדם רגולציה חדשה) במקרים שבהם מדובר בהצעת חוק הנוגעת לרגולציה ממשלתית. זאת, בנוסף להגבלת מספר הצעות החוק הפרטיות המותרות לכל חבר כנסת לאחת לשנה.

ההצעות של פרידברג הן חשובות ורציניות, וחשוב לאמץ אותן, אבל ספק אם יצליחו לחולל תפנית של ממש בדרך ניהולה של הכנסת כיום. זאת בשל הכשל היסודי של התמריץ הפועל על חברי הכנסת - תמריץ הפרסום התקשורתי, פחות או יותר התמריץ היחיד המניע את חברי הכנסת. עבור כותרת בעיתון הח"כים יעשו כל דבר, והבעיה היא שמה שמעניין את הציבור ואת העיתונאים הוא דווקא הצעות החוק שמעלים הח"כים -גם אם מדובר בהצעות חוק הזויות ומיותרות - ולא עבודת הפרלמנט היסודית שלהם.

כך נהפכה כנסת ישראל לשיאנית עולמית, ללא תחרות, במספר הצעות החוק הפרטיות שמועלות בה. אבל היא שיאנית שלילית - ואינה מתקרבת כלל לרמה של פרלמנטים בעולם - בכל הקשור לעבודת החקיקה ועבודת הפיקוח על הממשלה. למעשה, צריך אפילו לקבוע מדרג בין שני התפקידים הללו. בעוד שאת תפקיד החקיקה הכנסת מבצעת, בהצלחה גדולה או קטנה תלוי במקרה, את תפקיד המפקחת על הרשות המבצעת כנסת ישראל לא מבצעת כלל. זאת, בניגוד גמור לפרלמנטים אחרים בעולם, כמו הסנאט האמריקאי, שבו תהליך השימוע הציבורי הוא מרכזי.

ד"ר חן פרידברג
המכון הישראלי לדמוקרטיה

יש הסברים רבים להיעדרה הכמעט מוחלט של עבודת פיקוח של הכנסת על הממשלה. בכנסת טוענים כי כלי הפיקוח הקיימים - הצעות לסדר, שאילתות לשר או דיונים בוועדות הכנסת - הם כלים מיושנים, שגם השרים וגם הח"כים מזלזלים בהם, בעיקר בגלל היעדר עניין תקשורתי סביבם. העלאת שאילתא, חדה וחשובה ככל שתהיה, ככל הנראה לא תזכה את חבר הכנסת השואל בתשומת לב ציבורית כלשהי - והסיכוי לקבל תשובה ברורה ורצינית מהשר הוא נמוך.

"זובור לפקידי הממשלה"

המקרה היחיד שבו הכנסת מפקחת על הממשלה הוא כאשר מתגלגל לפתחה של הכנסת נושא ציבורי טעון. או אז, יו"ר ועדה זריז בעל חוש תקשורתי מפותח ישמח לקפוץ על העגלה, ולכנס מיד דיון דחוף בוועדה שלו בנוגע לשערורייה הציבורית שנחשפה. יו"ר הוועדה יזכה על כך בנקודות בתקשורת, אבל קשה לכנות את ההתכנסויות אד הוק האלה כפיקוח משמעותי.

בכנסת יש מי שמצביעים על כך שהממשלה מטרפדת את הניסיונות לפקח עליה. כך למשל, מתלוננים על משרד האוצר, שגורר רגליים עם העברת דברי הסבר מפורטים להעברות התקציביות במהלך השנה, אף שח"כ סתיו שפיר (המחנה הציוני) אפילו הגישה עתירה לבג"צ בנושא. זכור גם המקרה המפורסם של הסכם תקציב הביטחון, שבו הח"כים נדרשו להצביע על אישור ההסכם מבלי שניתנה להם הזכות לקרוא אותו.

מנגד, יש רבים שמצביעים על חוסר העניין הבסיסי של חברי הכנסת בביצוע פיקוח ראוי על עבודת הממשלה, וכי אם מתקיים פיקוח כזה הרי שהוא רווי באינטרסים פוליטיים ותקשורתיים. "מזל שאין כיום פיקוח מחייב של הכנסת על הממשלה", מודים חברי כנסת, "כי הפיקוח שמתנהל היום הוא בעיקר דיונים צעקניים, שבהם הח"כים דואגים לעשות זובור לפקידי הממשלה - בעיקר כהצגה עבור המצלמות שמשדרות את דיוני הוועדות, ולא כנסיון לרדת לעומקם של דברים. התוצאה היא מבזה וחפיפנקית, וטוב שהיא אינה מחייבת".

פרידברג מצביעה על כשלים תפעוליים שלא מאפשרים לחברי הכנסת למלא את תפקידם הפיקוחי, ובראשם העובדה שאין מספיק ח"כים - 120 מחוקקים למדינה עם שמונה מיליון אזרחים הופכים את הכנסת לאחד מבתי המחוקקים הקטנים בעולם. לכן הח"כים מכהנים בממוצע בשלוש ועדות בו זמנית, וחלקם מגיע עד לשש ועדות. רק באוסטריה חברי הפרלמנט מכהנים ביותר ועדות, בעוד שבמרבית הפרלמנטים האחרים החברות בוועדות מוגבלת לוועדה אחת לכל נציג.

"באחדות מהמדינות האלה", כותבת פרידברג בעבודתה עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה, "החוק או התקנון אוסרים על חבר פרלמנט לכהן ביותר מוועדה קבועה אחת. איסור זה מקורו בהבנה שעבודה פרלמנטרית איכותית מחייבת מיקוד והתמחות, ולכן מוטב שחבר הפרלמנט יתרכז בעבודתו בוועדה אחת, שבה ישקיע את רוב זמנו ומרצו".

בנוסף, פרידברג מצביעה על מיעוט התקציבים ואמצעי המחקר שעומדים לרשות הח"כים והכנסת; על מיעוט שעות העבודה בשל ההתעקשות של הכנסת שהוועדות יפעלו רק שלושה ימים בשבוע; על היעדר סמכויות של הכנסת לזמן עדים או לתבוע הצגת מסמכים; על היעדר נורמות דיון מינימליות - וכן על כך שעבודת ועדות הכנסת רחוקה מלהיות מוסדרת. כך, נושאי הדיון של הוועדות אינם חופפים את נושאי הטיפול של משרדי הממשלה, ולכן אין התמחות של הוועדות במשרד ממשלתי מסוים. כתוצאה מכך אין התמקצעות של הוועדות בטיפול באותו משרד. ועדות הכנסת אינן מכירות לעומק את משרדי הממשלה ואת השדרה הניהולית בהם, הוועדות אינן בוחנות באופן קבוע את תקציבי המשרדים , הוועדות גם אינן מטפלות באופן קבוע בדו"חות של מבקר המדינה על פעילות המשרד הרלווטי לעבודתן.

אפשר היה כמובן לשפר את הפיקוח האפקטיבי של הכנסת על משרדי הממשלה באמצעות השינוי הפעוט של הצמדת משרדי ממשלה מסוימים לפיקוח הקבוע של ועדות מסוימות, ודרישה מאותן ועדות לקיים פיקוח שוטף על ביצוע התקציב של המשרד, לרבות ההעברות התקציביות שלו.

זאת, כמובן, בנוסף לשינוי המתבקש של הסדרת נורמות הדיון בוועדות הכנסת, באמצעות שינוי תקנון הכנסת. רק שלשם כך צריכה להיות מוטיבציה בכנסת לייצר את השינויים המתבקשים הללו, כלומר צריכה להיות מוטיבציה לחברי הכנסת לפקח כראוי על משרדי הממשלה, משום שהדבר יקנה להם פרס בתקשורת או בקלפי. כל זמן שחברי הכנסת לא יתוגמלו ציבורית על ביצוע הפיקוח על הממשלה, ספק אם השינויים המתבקשים בעבודת הכנסת יקרמו עור וגידים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#