גיא רולניק
גיא רולניק

שנה וחצי לאחר פרוץ המחאה החברתית אמר הבוחר את דברו: יאיר לפיד ונפתלי בנט הם המנצחים הגדולים של בחירות 2013. שלי יחימוביץ', שעד לפני כמה שבועות נדמה היה שהיא הרוכבת העיקרית על גל המחאה, הגדילה את כוחה של מפלגת העבודה - אבל הרבה פחות מהצפוי.

תוצאות הבחירות מלמדות כי הבוחרים רוצים שינוי, אבל לא את זה שיחימוביץ' הציעה להם. הם קיבלו ואימצו את המיקוד בתחום הכלכלי והחברתי, אבל רעיון הממשלה הגדולה עדיין מפחיד את רובם.

יש עתיד

הציבור לא מוכן לקבל את רעיונות הממשלה הגדולה המעורבת בכל חלקי המשק, לא מפני שהוא רפובליקאי או ימני - מאמין בשוק חופשי ובממשלה קטנה, כפי שכרגע מקוטלגת שלישיית ביבי-בנט-לפיד - אלא בעיקר משום שרובו חושש שהממשלה מבזבזת נתח גדול מדי מתקציביה על חוסר אפקטיביות, קשיחות ושחיתות.

הציבור מאס במדיניות הכלכלית של העשור האחרון, שדאגה למעטים על חשבון רבים, אבל לא רוצה לראות את הממשלה גדלה כל עוד הוא לא משוכנע שכספי המסים שלו יחזרו אליו בדמות שירותים זולים ואיכותיים.

ראש הממשלה ביזבז את שלוש שנות הגיאות הכלכלית על כניעה לקבוצות לחץ, וכמעט לא ביצע רפורמות ושינויים מבניים שמטרתם להגדיל את הפריון של המשק ולהקטין את אי השוויון. הדרך העיקרית שלו להתמודד עם המחאה היתה הגדלת הגירעון התקציבי.

העבודה

אם נתניהו יצליח להרכיב קואליציה רחבה, ארבע השנים הבאות יאפשרו לו להתחיל במהלכים רחבים לתיקונים משמעותיים במבנה הכלכלי של ישראל. שני שותפיו הטבעיים, לפיד ובנט, קרובים אליו בתפישותיהם הכלכליות, ואפילו עם יחימוביץ' הוא יכול למצוא שפה משותפת בנושאים רבים.

הנושא הראשון שבו כל המפלגות תומכות הוא מהפכה של תחרותיות במגזר העסקי, פירוק הריכוזיות, רפורמה בשוק ההון והעברת המיקוד הכלכלי לעסקים הקטנים.

המצעים וקמפייני הבחירות של כל המפלגות הדגישו את הצורך לפרק את האוליגרכיה הכלכלית הריכוזית כדי לחזק את התחרות, היזמות והדמוקרטיה.

התנועה

לפיד הבין שעליו להתנתק מהאינטרסים של קומץ טייקונים שבעבר היה מחובר אליהם חברתית ועסקית, בנט הכריז בתחילת הקמפיין על הצורך לפרק את הריכוזיות, יחימוביץ' דרשה החמרה של מסקנות ועדת הריכוזיות, מרצ היתה חתומה על הצעת החוק הפרטית בנושא הריכוזיות ועל חוק התספורות, ואפילו במצע מפלגת התנועה של ציפי לבני, שנמנעה מהתבטאות בנושא, יש קריאה לפירוק הריכוזיות, האוליגרכיה ויחסי ההון-שלטון-עיתון.

העיתונות המקורבת למועדון הריכוזיות הבינה גם היא שהפסידה במערכה על דעת הקהל, ועשתה בלית ברירה תפנית. התוצאה היא שהממשלה הבאה יכולה להוביל להחמרה משמעותית במסקנות ועדת הריכוזיות ולהרחיב אותן לשורה ארוכה של רפורמות, שיחזקו את המגזר העסקי התחרותי ויחלישו את אחיזתם של הפירמידות הרב ענפיות, המוסדות הפיננסיים הגדולים והמונופולים הענפיים.

הקואליציה שיקים נתניהו, בין אם העבודה בחוץ או בפנים, יכולה להוביל יחד עם משרד האוצר שורה של רפורמות שישברו את כל המונופולים, יפתחו את המערכת הבנקאית לתחרות ויבנו מחדש את שוק הפנסיה.

הבית היהודי

בכנסת החדשה יש עשרות ח"כים שישמחו להתנפל על אתגרים כאלה, כי ההישג הגדול ביותר של המהפך בשיח הציבורי שהתרחש בישראל בשנתיים האחרונות הוא שמתן שירותים והתרפסות בפני טייקונים, בנקאים וחבריהם בעיתונות כבר אינם אופנתיים.

בעוד השיח הציבורי החדש כבר נותן גיבוי גדול לרפורמות ולשינויים בתחום פירוק הריכוזיות, הרי שבמגזר הציבורי רוב המלאכה עוד לפנינו: נתניהו, בנט ולפיד תומכים בטיפול במונופולים הציבוריים הגדולים, אבל ההיתכנות הפוליטית של מהלך כזה עדיין נמצאת בסימן שאלה.

הטיפול במונופולים הציבוריים צריך להיעשות כחלק ממהפך כולל בשוק העבודה הישראלי: מעבר מהגנה על מקומות עבודה להגנה על עובדים. כיום פחות מרבע מהעובדים בישראל מוגנים בתוקף חברותם באחת מקבוצות הלחץ והכוח במשק, בעוד ששאר העובדים חשופים לשוק החופשי האכזרי, ללא רשתות הגנה חברתית נאותות מצד הממשלה. המודל הסוציאל-דמוקרטי האמיתי, מסקנדינוויה, מציג שוק עבודה שבו תנאי השכר, בחירת העובדים, קידומם והחלפתם אינם נחותים ביחס לתחרותיות של המשק, ליעילות של ההוצאה הציבורית ולאיכות השירותיים המסופקים. המודל הסוציאל-דמוקרטי משלב כלכלת שוק תחרותית השואפת לייצר משק עם פריון גבוה ולצדה סל שירותים ומוצרים בסיסיים איכותיים לאזרחים, המבוססים על מגזר ציבורי יעיל וחזק ומערכות רווחה ופנסיה מקיפות.

ללפיד ולבנט יש יתרון עצום בהתמודדות עם נושאים אלה: הם לא שבויים בידי מאכערים וקבלני קולות מהפריימריז שלהם, שנטועים עמוק בתוך המונופולים וקבוצות הלחץ הישראליות.

הם יכולים לתת גיבוי לרפורמה כוללת בשוק העבודה, שתעניק כוח והגנה לכל העובדים במשק ותחליש את כוחן היחסי של הקבוצות הקטנות, שהן היחידות שנהנות כיום מהגנה.

את הגירעון התקציבי הענק שנפער ב-2012, וצפוי לגדול השנה אם לא יבוצע קיצוץ חד בהוצאות, אפשר לראות כאיום וכמחסל קריירות של האיש אשר יסכים לקחת על עצמו את תפקיד שר האוצר. אבל אפשר לראות זאת אחרת. הגירעון התקציבי האדיר הוא הזדמנות לקואליציה שיקים נתניהו לייצר משבר גדול שיצריך צעדים קשים: קיצוצים עמוקים בבורות השומן ובראשם מערכת הביטחון ושורה של רפורמות.

הממשלה צריכה לרתום את כוחם של מיליוני עובדים לא מחוברים שחרדים לגורל הכלכלי שלהם ושל ילדיהם כדי להוביל את הרפורמות שחוסמים מאות אלפים במגזר הפרטי והציבורי, חברי קבוצות הלחץ הנהנים מהסדר הכלכלי הקיים.

מינוי השר לשעבר משה כחלון ליו"ר מינהל מקרקעי ישראל 48 שעות לפני הבחירות נתפש בצדק כתעלול פוליטי ריק. אם כחלון לא רוצה להיראות כליצן של נתניהו הוא חייב לדרוש שנתניהו וחברי הקואליציה שלו יתחייבו יחדיו להורדה של 20%-30% במחירי הדיור. כל פשרה בתחום הזה תשרוף את המוניטין שבנה כחלון לעצמו בתחום הסלולר, ותהפוך את ההישג הגדול שלו לאנקדוטה שרבים ישמחו לגמד ולאיין.

בעוד ששבירת הריכוזיות והמונופולים והרפורמות במגזר העסקי ובנדל"ן דורשות רק נחישות ואומץ של הקואליציה שירכיב נתניהו, הרי שהמהפכה העיקרית הנדרשת בישראל - העלאת האפקטיביות של המגזר הציבורי, המרצת שוק העבודה והעלאת הפריון במשק - דורשת בניית קואליציות רחבות הרבה יותר, שבהן ייקחו חלק כל חלקי החברה והמשק.

הסיכוי לראות מנהיג כריזמטי מוביל מהלכים כאלה נמוך. ספק רב אם הציבור בשל לראות שינויים עמוקים במבנה הכלכלי והחברתי, שייקחו את ישראל הרחק מהמודל היווני לכיוון מודל שוודי: תחרותיות ורשתות הגנה חברתיות השלובות יחדיו.

התנועה לכיוון מודל כזה תהיה הרבה יותר אטית, ותדרוש התארגנויות ויזמויות שלא יקומו ולא יצמחו מתוך המערכת הפוליטית. אלה רעיונות הנשמעיים אוטופיים באקלים הפוליטי-חברתי-תרבותי בישראל, אבל אם לא נחתור לשם - אנחנו צועדים בעיניים פקוחות לכיוון התהום, והשאלה היחידה היא עיתוי המשבר ועומקו.

לא למנות את ליברמן

 יאיר לפיד פרץ לפני שנה לחיים הפוליטיים עם הקריאה המפורסמת "איפה הכסף?". בחודשים האחרונים הוא חדל להשתמש בסיסמא, אולי בגלל שהיא גררה אותו לדיונים קונקרטיים וכמותיים מדי והוא העדיף, בחוכמה פוליטית, להישאר עגול ועמום. אבל לפיד בוודאי יודע היכן נמצא הכסף ומהי העמדה המשפיעה ביותר סביב שולחן הממשלה בנושאים שהוא סימן כיעדיה של מפלגת "יש עתיד" - במשרד האוצר כמובן.

משרד האוצר הוא המשרד עם ההשפעה הגדולה ביותר על לאן הולך הכסף, מי מקבל, למה וכמה. משרד האוצר הוא המקום ממנו אפשר לשלוט בכסף, לנטר אותו ולנתב אותו. משרד האוצר הוא העמדה הכי חשובה של מי שרוצה לשפר את מצב מעמד הביניים.

כמובן שבמטבח של משרד האוצר הולך להיות חם מאוד בשנה הקרובה - בגלל הגירעון העצום שנפתח והאווירה בסקטור הציבורי של תביעות שכר ושביתות בלתי נגמרות. אבל אם לפיד מחליט במודע לא לקחת את התיק של משרד האוצר הוא יאכזב חלק גדול ממצביעיו שרצו, כמו שגרי מגווייר נהג לומר, שיאיר "יראה להם את הכסף".

גם אם לפיד יחליט שלא לקחת את תיק האוצר - על ראש הממשלה לסגת מייד מהרעיון, גם אם מדובר בספקולציה או בספין, של מינוי אביגדור ליברמן לתפקיד. מינוי ליברמן למשרד האוצר מהווה הפרת אמונים של נתניהו לציבור. היועץ המשפטי לממשלה אמנם סגר את תיק חברות הקש, אבל המיליונים שצמחו בחשבונות הבנק של ביתו של ליברמן והנהג שלו וההתנהלות שעולה מחומר הראיות מדגימים התנהגות מושחתת שלא מתאימה לאיש ציבור בכלל, ובפרט לא לשר אוצר.

לפני שש שנים וחצי מינה ראש הממשלה הקודם אהוד אולמרט את אברהם הירשזון לשר אוצר. נוח היה לאולמרט טיפוס כמו הירשזון באוצר. כבר אז היה ידוע וברור איזה סוג פוליטיקאי הוא הירשזון - עוד לפני שנתפס עם המעטפות וישב בכלא.

אביגדור ליברמןצילום: אמיל סלמן

מינוי ליברמן לשר אוצר היא התנהגות מושחתת ואולמרטית - ללא קשר לשאלה האם יוגש כתב אישום נגדו. מדינת ישראל צריכה שר אוצר שמעולם לא נחשד ולא נחקר בכלום, ושהציבור יהיה מוכן לבלוע ממנו את הגזירות הכואבות. אם לפיד יחשוש מהתפקיד - נתניהו צריך למנות שר אוצר מקצועי וחזק שיהיה מוכן להיות האיש הרע בארבע השנים הבאות. 

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker