האם הבדווים יסכימו לקבל 9.5 מיליארד שקל מהמדינה? - פוליטי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם הבדווים יסכימו לקבל 9.5 מיליארד שקל מהמדינה?

ישראל דורשת מהבדווים לנטוש את חיי הנוודות ולהתכנס ליישובים גדולים במטרה לספק להם שירותים - אבל הם רואים כיצד צצות סביבם חוות בודדים, שזוכות לכל השירותים ■ כעת מנסה המדינה להגיע להסכם שיסדיר את ההתיישבות הבדווית - אך חשדנות הדדית עלולה להכשיל זאת

14תגובות

>> שתי הנשים ממשפחת נסררה עוסקות בחקלאות זעירה. שתיהן נשענו על הסיוע החשוב של קרן קורת, עמותה העוסקת במימון פילנתרופי, כדי לקבל מהקרן אשראי זעיר. האחת קיבלה הלוואה של 1,000 שקל וקנתה פרה. השנייה קיבלה הלוואה של 4,000 שקל, וקנתה עמם עשר כבשים.

בעלת הפרה חולבת אותה פעם ביום, מכניסה את החלב (הלא מפוסטר) לבקבוקים ריקים של קוקה קולה, ומוכרת לשכנים. 6 שקלים ל-1.5 ליטר חלב. באחרונה היא נאלצת לחלוב את הפרה פחות, מאחר שהפרה המליטה עגל. עם זאת, המלטת העגל היא בשורה חשובה - בתוך שנה תוכל האשה למכור את העגל, וכך להחזיר לעצמה את מלוא ההשקעה בפרה ולפרוע את ההלוואה בגינה. בעלת הכבשים מצפה למזל דומה, מאחר שחלק מהכבשים מעוברות.

אייל טואג

עקבו אחרי TheMarker בטוויטר

שתי הנשים נשואות לאותו בעל, וביחד יש להן 15 ילדים. הבעל, לדבריהן, "עובד בלשכה" - כלומר, אינו עובד, ומתקיים מקצבאות הביטוח הלאומי. הפרה ועשר הכבשים, לפיכך, הן מקור פרנסתה של המשפחה כולה - בזכות פרויקט המיקרו-מימון שקרן קורת מפעילה בקרב הנשים בנגב, במטרה לעודד אותן לעצמאות כלכלית.

את שתי הנשים פגשנו בסיור שארגנה קרן קורת, לפני כשנה. הן חיות באזור נידח בנגב, בלי חשמל או מים זורמים, וכמובן בלי כביש או כל אמצעי תחבורה. הבית עם גג הפח והדלות הנוראה הזכירו לנו מראות מאפריקה השחורה. אם לא היינו יודעים כי אנחנו נמצאים בתוככי ישראל, היינו בוודאי טועים לחשוב שאנחנו נמצאים במדינת עולם שלישי כלשהי.

הבדווים הם האוכלוסייה הענייה ביותר בישראל. למעשה, הם עניים בסדרי גודל יותר מאשר כל אוכלוסיה אחרת בישראל, לרבות החרדים או שאר ערביי ישראל. רמת החיים של חלקם אינה עולה על זו שבמדינות העניות ביותר, וזאת כאשר הם נמצאים במרחק של חצי שעה נסיעה מהמטרופולין של באר שבע, או רבע שעה מערד.

5.4 נפשות למשפחה

כ-200 אלף בדווים גרים בנגב. שיעור העוני בקרבם הוא יותר מ-50%. שיעור הזכאים לתעודת בגרות הוא 28%. מרביתם לומדים עד כיתה ח' בלבד. רק 30% מהם עובדים (ההערכה היא שעוד 19% מועסקים באופן לא מוצהר). 35% מהם נשואים ליותר מאשה אחת, אף שהחוק הישראלי אוסר זאת. מספר הנפשות הממוצע למשפחה הוא 5.4. קצב הריבוי הטבעי הוא הגבוה ביותר בישראל - 4.4%. על פי נתוני ארגון עדאלה, כ-50% מהלידות בבית החולים סורוקה בבאר שבע הן של תינוקות בדווים. לעומת זאת, רק 3% מהסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון הם בדווים. אגב, שני שליש מהם הן סטודנטיות, בזכות תרומה של פילנתרופ יהודי התומך בהשכלת בדוויות.

מתוך כ-200 אלף הבדווים שגרים בנגב ומהווים 30% מאוכלוסייתו, רק כ-120 אלף גרים באחד משמונת היישובים הבדווים המוכרים. עוד כ-70-80 אלף גרים בפזורה הבדווית, כלומר ביישובים בלתי מוכרים. עבור חלקם, כמו משפחת נסררה, אפילו ההגדרה של יישוב לא מוכר היא בגדר מחמאה - מדובר בלא יותר מקומץ פחונים, נטועים באמצע המדבר.

מאז שנות ה-70 מדינת ישראל נלחמת בפועל באזרחיה הבדווים. הבדווים, הרואים את עצמם כנוודים וכתושבי המדבר המקוריים, מתיישבים במדבר כמעט באופן חופשי. המדינה, לעומת זאת, רוצה לכנס אותם לתוך מסגרת של יישובים מסודרים. למדינה יש הסבר טוב לכך - רק ביישובים מסודרים ניתן לספק לאוכלוסייה הבדווית שירותים כמו חינוך או בריאות. הבדווים, לעומת זאת, חושדים כי המדינה נלחמת בהם במסגרת המאבק הישראלי-פלסטיני, והתפישה כי הבדווים הם אוכלוסייה עוינת שמנסה להשתלט על שטחי הנגב.

כך, סירבה המדינה כל השנים להכיר ביישובים הלא מוכרים, ולחצה את הבדווים להתפנות מהם. הלחץ התבטא בסירוב של המדינה לחבר את היישובים לתשתיות (מים, חשמל, בריאות, חינוך). עשרות שנים כאלה יצרו 35 יישובים לא מוכרים, עם 58 אלף מבנים לא חוקיים (4,000 חדשים נבנים כל שנה), ותנאי חיים מזעזעים. משפחת נסררה היא המחשה אחת לכך.

בשנים האחרונות הגיעה המדינה להכרה כי כך זה לא יכול להימשך. עם השנים החלה המדינה להפעיל מעט מרפאות נודדות בסמיכות ליישובים הלא מוכרים, וגם החלה בהקמת בתי ספר. פסיקות של בית המשפט אילצו את המדינה גם לחבר את היישובים למערכת המים - או לכל הפחות להביא מים נקיים במרחק של עד קילומטר מהיישובים. במקביל החלה המדינה במגעים עם הבדווים על הכרה בחלק מהתביעות שלהם לבעלות על קרקע הנגב, בניסיון להגיע לפיוס היסטורי-קרקעי עימם.

הכרה בתביעות בעלות

ניסיון הפיוס הגדול ביותר מתנהל בימים אלה. ועדת גולדברג, בראשותו של שופט בית המשפט העליון בדימוס אליעזר גולדברג, מונתה על ידי הממשלה ב-2008 בניסיון להסדיר את ההתיישבות הבדווית בנגב. על בסיס דו"ח הוועדה, שהיה הפעם הראשונה שבה מדינת ישראל קיימה תהליך הקשבה אמיתי למצוקות הבדווים, הגישה הממשלה באחרונה תזכיר חוק להסדר התיישבות עמם.

תזכיר החוק מבוסס על המלצות ועדת פראוור, ועדת היישום לדו"ח גולדברג, והוא מדבר על כך שהבדווים יקבלו לידיהם 130 אלף דונם מאדמות הנגב - התביעה המקורית של הבדווים היא על בעלות של 640 אלף דונם, אבל מתוכם רק על 380 אלף יש הכרה של המדינה כתביעות בעלות משקל. בנוסף יקבלו הבדווים יכולת לקנות במחיר מסובסד עוד 100 אלף דונם, וכן הם יקבלו קרקע חלופית ל-20 אלף דונם של שטחי מגורים.

המדינה מציעה לבדווים לקבל אותם 130 אלף דונם בבעלות לידיהם - כיום תביעות הבעלות אינן מוכרות, כך שלבדווים בפועל אין בעלות על הקרקע - תוך הקמת יישובים בדווים חדשים. במקביל המדינה עומדת לפתח את היישובים החדשים, באמצעות תוכנית השקעה בתעסוקה וברווחה בסכום של כ-2.5 מיליארד שקל בחמש השנים הבאות. כדי ליישם את התוכנית, הוקם מטה מיוחד במשרד ראש הממשלה - המטה לקידום הבדווים, בראשות דורון אלמוג.

המדינה מתכוונת להשקיע עוד 7 מיליארד שקל בהעברת קרקעות הנגב לידי הבדווים ובניית היישובים החדשים. בסך הכל, המדינה מדברת על השקעה של כ-9.5 מיליארד שקל תוך חמש שנים.

אלא שבתמורה לכל זה המדינה דורשת מהבדווים להסתלק מכל תביעות הבעלות על הקרקעות, וכן להסכים לפינוי של חלק גדול מהיישובים הלא מוכרים. כמה יישובים יפונו, עדיין לא ידוע. המדינה רומזת כי בסך הכל יפונו 30 אלף בדווים מבתיהם, ויקבלו בתמורה בתים חדשים ביישובים חדשים. תוכנית הנסיגה מעזה כללה פינוי של 8,000 מתיישבים בלבד - כלומר, מדובר בפינוי בכפייה הגדול ביותר בישראל אי פעם.

אלא שהבדווים חשדניים מאוד כלפי הצעות הממשלה, וההצעה לעבור ליישובים מוסדרים אינה קורצת להם. כיום יש שמונה יישובים מוסדרים, ועוד כתשעה נמצאים בתהליכי הסדרה מזה כעשור, ועדיין 70 אלף בדווים העדיפו לחיות במדבר ללא מים וחשמל - ולא לעבור ליישובים המוסדרים.

הסבר אחד לכך הוא מצבם של היישובים המוסדרים - אמנם יש שם מים וחשמל, אבל לא הרבה יותר מכך. כל היישובים הבדווים מדורגים באשכול הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר, אשכול 1, וברובם שוררים עוני, פשיעה ועזובה קשה.

הסבר אחר הוא שכל היישובים הקיימים היום הם עירוניים. חלק גדול משבטי הבדווים, שמסורתית חיו חיי נוודים במדבר, לא רוצים לגור ביישוב עירוני. למעשה, אחת הטענות הקשות של ארגון עדאלה והתנועה לזכויות האזרח נגד המדינה היא שבעוד שיהודי ישראלי יכול לבחור להתגורר בקיבוץ, במושב, בעיר או בכל יישוב כפרי אחר - לבדווי מוצע רק מודל אחד, של יישוב עירוני בפריפריה.

ההסבר השלישי הוא המחלוקות הקשות הקיימות בתוך החברה הבדווית. הפיצול השבטי כל כך עמוק עד שגם היום, בדווי לא יינשא לבדווית משבט אחר, ובדווי משבט מסוים לא יישב על אדמתו של שבט אחר. מאחר שחלק גדול מהיישובים העירוניים נפרשו על קרקעות שלכמה שבטים יש עליהן תביעות בעלות, לא ניתן ליישב את היישובים הללו, עד שהשבטים מוותרים על בעלות בקרקע שלהם - הליך כמעט בלתי אפשרי.

אם נוסיף לכך את הפיצול שקיים בתוך השבטים עצמם, הפיצול החמולתי, התוצאה המתקבלת היא של חברה מפולגת - שאינה רוצה להתכנס יחדיו ליישובים גדולים. זה פשוט לא מתאים לה.

מקשיבים לטענות

ההתעקשות של המדינה שחייבים לקבץ את הבדווים יחדיו, כי אין דרך אחרת להביא להם שירותים איכותיים, רק מגבירה את החשדנות הבדווית. מכל עבר רואים הבדווים יישובים יהודיים קטנים, הנהנים מרמת שירותים גבוהה מאוד. בעיקר בולטות לעין חוות הבודדים - שהערכה הרווחת היא שהממשלה הקימה אותן כדי לחסום את ההתיישבות הבדווית. כל חוות הבודדים חוברו מיד למים וחשמל, אך בה בשעה המדינה מסבירה כי לא ניתן לחבר את הכפרים הלא מוכרים של הבדווים למים וחשמל, כי הם קטנים ומפוזרים מדי.

גם היום מתכננת הממשלה רצועה של עשרה יישובים קטנים, בין ערד למיתר, בניגוד לעמדת ראשי הערים בנגב, המעדיפים ריכוז השקעה בערים הקיימות. גם במקרה הזה, ההחלטה הלא כלכלית של המדינה נבעה ככל הנראה מרצון "ליישב את הנגב", כלומר לחסום את הבדווים.

לטענת המדינה, היישובים היהודיים הקטנים בנגב היו תוצאה של מדיניות שכבר עברה מן העולם (אבל בפועל מתכננים עשרה יישובים קהילתיים חדשים), ומרבית היישובים הללו מאוכלסים על ידי בני המעמד הבינוני, כלומר מדובר ביישובים אמידים שיכולים להחזיק את עצמם.

"איזה חזון יש בבניית עשרות יישובים בדווים בנגב, שיהיו קטנים מכדי לספק שירותים לתושבים שלהם?" שואל אודי פראוור, ראש מנהל התכנון במשרד ראש הממשלה. "במקום שההסדרה של התיישבות הבדווים בנגב תהיה תשתית לצמיחת הנגב, היא תיהפך במקרה כזה לתשתית לקריסתו. אפשר להמשיך ולהתמקח על השוויון, אבל הפתרון בסוף צריך להיות כזה שיאפשר לחברה הבדווית צמיחה. אנחנו רוצים להבטיח שירותי רווחה, רפואה, חינוך ורווחה. כל עולם השירותים הזה, ככל שהוא מתפצל יותר - כך הוא נעשה יעיל פחות".

החשדנות הבדווית, עם זאת, אילצה את המדינה לעשות מעשה. בשנה האחרונה היה השר בני בגין אחראי על הליך הקשבה לטענות של הבדווים כלפי ההצעה של ועדת פראוור - ובכלל בנוגע למצבם העגום. בגין מספר כי ערך עשרות פגישות, ובהן הוא שמע כ-600 נציגים בדווים. 12 צוותים מטעם הרשות להסדרת התיישבות הבדווים ערכו מאות פגישות נוספות, ואספו הארות והערות מהבדווים לגבי התוכנית המוצעת. התהליך, שאמור היה להבשיל להצעת חוק, מתעכב עתה בשל הבחירות.

בגין מדגיש את הצד של ההקשבה שהיה בהליך, ומבטיח כי כוונות המדינה כלפי הבדווים הפעם הן באמת כנות. המדינה, כלומר, באמת רוצה ליישב אחת ולתמיד את מחלוקות הקרקע עם הבדווים, ובמקביל להזרים משאבים גדולים כדי לפתח את היישובים הבדווים. אלא שחשדנות בדווית גדולה מאוד מצד אחד, ועוינות גדולה של גורמי ימין המתנגדים ל"השתלטות הבדווית על הנגב" מצד שני, לא מותירים הרבה מקום לרצון טוב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#