צה"ל הוא כמו ילד בחנות צעצועים

"הכשירות של צה"ל משולה לצ'ק ללא כיסוי, מתישהו יגיע טלפון מהבנק"

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מירב ארלוזורוב

ב-11 ביולי 2006 הגיע ראש הממשלה החדש, אהוד אולמרט, לביקור בפורום מטכ"ל בבסיס הקריה בתל אביב. במהלך השיחה הוא שמע דברים קשים מכמה אלופים על מוכנות נמוכה של צה"ל למלחמה. אחד מהם היה האלוף ישי בר, אב בין הדין לערעורים ומפקד אוגדה ומפקד גיס במילואים. בר אמר לאולמרט כי הכשירות של צה"ל משולה ל"צ'ק ללא כיסוי, מתישהו יגיע טלפון מהבנק". הוא הוסיף כי "צה"ל הוא צבא ללא אימונים. זהו פטנט עולמי, אולי צריך לרשום אותו". בר סיים את דבריו באמירה הקשה כי "צה"ל הוא צבא בינוני. יש בו עדיין איים של מצוינות, אך הם מוקפים בים של בינוניות". ביום שלמחרת פרצה מלחמת לבנון השנייה, וכל השאר הוא היסטוריה.

בר, המכהן כיום כפרופ' למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, התראיין לפני חצי שנה ל"הארץ". בראיון עמו ("למדינת ישראל דרוש מבוגר אחראי", עמוס הראל, 11.5.2012) בר פירט בעיות קשות בניהול הצבא, ובעיקר - בניהול תקציב הביטחון, ומנה שלושה כשלים עיקריים כאלה.

האחד, הזנחה פושעת של צורכי הקיום הבסיסיים של הצבא - אימונים, דלק, תחמושת וציוד הכרחי - לטובת פרויקטים גרנדיוזיים של הצטיידות יקרה ופחות הכרחית. בר אינו מציין זאת במפורש, אבל באוויר מרחפות שאלות סביב פרויקטים כמו טייסת 35-F החדשה (כל מטוס עולה 100 מיליון דולר, עלות הטייסת מוערכת ב-2 מיליארד דולר), צי"ד (צבא יבשה דיגיטלי), הדור החדש של הנגמ"שים מסוג נמ"ר, מרכבה סימן 4 ואפילו הצוללות החדשות שנרכשו מגרמניה בעלות, לפי פרסומים, של 500 מיליון דולר לצוללת. כולן טכנולוגיות חשובות ונחוצות, כולן יתרמו לאיכותו של צה"ל, אבל לא בטוח שהיה מי שעשה את התעדוף ביניהן - ובעיקר בחן אם ההצטיידות היקרה הזאת לא באה על חשבון הצטיידות פחות יקרה ויוקרתית, אבל הרבה יותר חיונית.

פרופסור ישי בר
פרופסור ישי ברצילום: נתן דביר

זאת, בשל שיטת העבודה הקלוקלת של אישור תקציב הביטחון, שנוצרה עקב עשרות שנים של מאבקים וכיפופי ידיים בין מערכת הביטחון למשרד האוצר. בר מכנה זאת "שיטת המשכנתא - משעבדים את התקציב כך שבסוף להורים אין ברירה אלא לעזור". בכירים אחרים במערכת הביטחון מכנים זאת שיטת ה"להכניס את עצמך להריון". משמע, השיטה של המערכת הביטחונית היא לאשר פרויקטים ענקיים של הצטיידות, המתפרשים לאורך שנים ארוכות ועולים מיליארדי שקלים, ובכך מונעים כל אפשרות עתידית לקצץ סכומים משמעותיים בתקציב הביטחון - כי הרי התקציב כבר שועבד, שנים מראש.

המחיר של השיטה הזו ניכר היטב, כאשר בכל זאת הממשלה מתעקשת על קיצוצים בתקציב - כפי שהיה בזמנה של ממשלת אולמרט. במקרה כזה, מכיוון שמרבית התקציב כבר משועבד לפרויקטים ענקיים של הצטיידות, מקצצים באותו חלק שאינו משועבד. בדרך כלל זהו החלק של האימונים. זאת היתה הטעות הנוראה שעשה צה"ל בשנים שקדמו למלחמת לבנון השנייה - שמר על פרויקטי ההצטיידות הענקיים, במחיר של קיצוץ שעות האימונים. בדיעבד ברור כי זה היה מקח וממכר שטעות ביסודו, גם תקציבית וגם אסטרטגית.

צה"ל הכיר מאז בטעות שעשה, ושיקם את תקציב האימונים. עם זאת, מה שלא תוקן הוא המבנה הבסיסי של תקציב הביטחון - אותו מבנה של תקציב שנמצא כל הזמן בהריון, וזאת במטרה למנוע קיצוצים בו. כתוצאה מכך גם כיום גמישות הקיצוצים בתקציב הביטחון היא נמוכה מאוד. גם משרד האוצר מודה כי קיצוץ בתקציב הביטחון צריך, כנראה, להיעשות שלוש שנים מראש - בפועל כל החלטות הקיצוץ תמיד מתקבלות שנה מראש, מה שמוביל בעליל לקיצוצים לא מושכלים ולא אופטימליים.

הכשל השני קשור לראשון - והוא היעדר תעדוף בקביעת תקציב הביטחון. כאן, בר אינו מהסס להפנות אצבע מאשימה כלפי הדרג המדיני. "הדרג המדיני משאיר יותר מדי חופש פעולה באשר לבניית הכוח לצבא", הוא אומר. "צה"ל, מבחינתו, לא אשם. הצבא הוא כמו ילד בחנות צעצועים, שרוצה את הצעצוע הכי טוב על המדף. אבל צריך גם מבוגר אחראי, מישהו שיאמר לילד מה מקבלים השנה ומה לא. הדרג המדיני מתחמק מקביעת סדרי עדיפות, ומשמש כמעט חותמת גומי לתוכניות הרכש. התוצאה היא הרסנית לצה"ל, כי בסוף, כשמגיע רגע הקיצוצים - מקצצים באימונים".

לדברי בר, הדרג המדיני אחראי להיעדר קביעת סדר עדיפויות בתקציב הביטחון, והדרג הצבאי אשם בכך שאינו מבין את הנזק שנגרם מכך. "יחידה מאומנת כהלכה עם ציוד סביר", הוא אומר, "תבצע את משימותיה בצורה טובה יותר מיחידה עתירת אמצעי לחימה שאינה מאומנת. צה"ל טועה באיזון הפנימי של המשוואה: זו לא בושה להיות עני. אפשר לחשוב על שתי משפחות עניות, אחת משקיעה את מעט כספה בספרי לימוד, בביגוד סביר ובבריאות. השנייה משקיעה בטלוויזיה 42 אינץ' ובגאדג'טים. לצה"ל אסור להידמות למשפחה השנייה".

רק שהחלופה של להיות עני כבר מזמן אינה קיימת בלקסיקון של צה"ל. אין עוררין על כך שהצבא הוא מערכת שפונקה על ידי הדרג המדיני בתקציבי ענק, והמענה שהוא מקבל לצרכיו גדול לאין שיעור יותר מהמענה שמקבלת כל מערכת ציבורית אחרת בישראל. רק נסו לדמיין את הפער במשאבי הקיום העומדים לרשותו של מג"ד קרבי בצה"ל מול המשאבים העומדים לרשות מפקד תחנת משטרה, למשל. עם זאת, גם הצרכים של צה"ל הם גדולים הרבה יותר משל כל מערכת ציבורית אחרת בישראל - וכאן טמון הכשל השלישי והעיקרי בניהול תקציב הביטחון: מי מגדיר את הצרכים, אם בכלל.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker