איך להתחיל לחשוב על תקציב הביטחון? - בחירות בישראל - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך להתחיל לחשוב על תקציב הביטחון?

בן-גוריון הכריע אם הנשק האסטרטגי של ישראל יהיה כור או טילים ארוכי טווח

17תגובות

משה זנבר המנוח, שהיה ראש אגף התקציבים באוצר בשנות ה-60 ולאחר מכן נגיד בנק ישראל, סיפר לפני כמה שנים בראיון ל-TheMarker על שורשי העימות האישי בין מנכ"ל משרד הביטחון בשנות ה-50 וכיום נשיא המדינה, שמעון פרס, לשר התעשייה והמסחר דאז ושר האוצר לאחר מכן, פנחס ספיר.

העימות בין השניים, לפי זנבר, פרץ סביב סוגיית עלות ההקמה של הכור הגרעיני בדימונה. ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן-גוריון, קבע כי ישראל צריכה להתחיל לפתח נשק אסטרטגי, ועליה לבחור בין שתי חלופות - טילים ארוכי טווח או נשק גרעיני. ההכרעה, קבע בן-גוריון, תהיה בהתאם לעלות התקציבית: הזולה בין שתי החלופות היא שתיבחר. משרד הביטחון, בראשותו של פרס, הגיש לבן-גוריון הערכת עלות להקמת הכור הגרעיני - הערכה נמוכה, שהביאה לבחירה בהקמת הכור.

ספיר, לדברי זנבר, האשים את פרס כי ההערכה שהגיש לגבי עלות הכור היתה מוטה במכוון כלפי מטה. מאז, מדי שנה, היה ספיר רושם בפנקס המפורסם שלו כמה פרס אמר שהכור צריך לעלות, וכמה הכור עלה באמת - כנראה לאין ערוך יותר.

בימים שבהם טילים נוחתים על ערי ישראל, הרכילות העתיקה הזו לא היתה צריכה למשוך את תשומת לבנו, לולא הלקח העכשווי מאוד העולה ממנה. בן-גוריון, פוליטיקאי נטול רקע צבאי ששימש ראש הממשלה וגם שר הביטחון, קבע כי ישראל אינה מסוגלת לממן שתי מערכות נשק אסטרטגיות יקרות. הוא הכריע כי המדינה תבחר במערכת נשק אחת בלבד, הזולה בין השתיים, ותשאיר את עצמה חשופה לסכנה הנובעת מהיעדרה של האחרת - פשוט כי אין ברירה. לישראל הצעירה לא היו די משאבים לממן גם טילים ארוכי טווח, גם כור גרעיני וגם בנייה של התשתיות האזרחיות שלה.

ברבות הזמן ישראל בגרה ושמנה - כיום יש לנו גם כור גרעיני, גם טילים ארוכי טווח, גם חיל אוויר מבוסס, גם מערכות כיפת ברזל, גם צוללות אטומיות, וגם צבא שהוא אחד הגדולים והמצוידים ביותר בעולם - והתפישה הבן-גוריונית עברה מן העולם. תקציב הביטחון של ישראל מתקרב כיום ל-60 מיליארד שקל, כחמישית מתקציב המדינה הכולל. הוא מהווה כ-7% מהתוצר, בערך פי חמישה מהנתח שמשקיעות מדינות מפותחות אחרות בביטחון. על אף זאת, מערכת הביטחון מתלוננת באופן תדיר כי חסרים לה משאבים, וכי אם לא תקבל תקציבים נוספים - ביטחונם וחייהם של אזרחי ישראל יהיו בסכנה.

כל אזרח מבין היום היטב את חשיבות ההשקעה בביטחון כאמצעי להגנה על חייהם של אזרחי ישראל. מערכת כיפת ברזל, כמו גם המערכות הטכנולוגיות המתקדמות שבידי חיל האוויר, מצילה חיים. ממש כך. את החשיבות של הגבלת ההשקעה בביטחון, כדי להותיר בידי ישראל מספיק משאבים כדי לפתח את התשתיות האזרחיות שלה, הבין כל אזרח היטב במשך מחאת קיץ 2011. שיעור ההשקעה של ממשלת ישראל באזרחיה מתוך התוצר, ללא ביטחון, הוא השני הנמוך ביותר בקרב המדינות המפותחות - רק דרום קוריאה משקיעה באזרחיה פחות מישראל.

זאת הסיבה שבגללה ועדת טרכטנברג המליצה לממן את גידול ההשקעות בחינוך ובדיור באמצעות הגבלת הגידול בתקציב הביטחון. ההמלצה הזאת, כידוע, לא יושמה - לא רק שהגידול בתקציב הביטחון לא הוגבל ב-2012 (וכנראה גם לא יוגבל ב-2013), אלא שבפועל, ראש הממשלה הוסיף למערכת הביטחון במשך השנה כ-6 מיליארד שקל מעבר לתקציב המקורי.

נו, אז מי צודק? הצרכים הדחופים של מערכת הביטחון, שמצילים חיים ממש ברגעים אלה, או הצרכים הדחופים של החברה האזרחית, שבלעדיהם ישראל נמצאת בתהליך מתמשך של הידרדרות?

התשובה הברורה מאליה היא ששניהם צודקים, ומי שטועה היא הממשלה, הנמנעת בעקביות מלנהל את תקציב הביטחון. חוסר היכולת לקבל הכרעות בן-גוריוניות מביא, בסופו של דבר, לאיזון שגוי מיסודו בין תקציב הביטחון לתקציב האזרחי של ישראל. את המחיר משלמים כולנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#