גנץ צועד למלכודת בעיניים פקוחות

ההמלצה המתגבשת להוריד את גיל הפטור משירות צבאי של החרדים מ–24 ל–22, לא תתרום לפופולריות של שר הביטחון בני גנץ — ותקים עליו ביקורת נוקבת מהאופוזיציה ■ אבל דווקא מגפת הקורונה חושפת עד כמה ההחלטה הזו היא נכונה וממלכתית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בני גנץ. ההחלטה להוריד את גיל הפטור דורשת תעוזה

למלכודת הזו בני גנץ צועד בעיניים פקוחות. הוא יודע שהוא צפוי לצאת מזה רע. כל ראשי האופוזיציה — אביגדור ליברמן, יאיר לפיד ועפר שלח — צפויים לתקוף אותו או לצאת בשצף קצף נגד ההחלטה הזו, ולכן גנץ מהסס. אפשר להבין אותו, אבל אפשר וצריך גם לחזק אותו ציבורית — כי בפעם הזו אין לו ברירה, אלא לקבל את ההחלטה הנכונה היסטורית, גם אם היא תהיה מאוד לא פופולרית.

ההחלטה נוגעת לגיל הפטור מחובת השירות הצבאי לגברים חרדים. ההחלטה ההיסטורית המסתמנת היא הורדת גיל הפטור ל–22. גיל הפטור הנוכחי הוא 24. בהצעת חוק הגיוס — ההצעה ההיא שבגללה נפלה ממשלת נתניהו לפני כשנה וחצי, שלאחריה ישראל נכנסה לסחרור של שלוש מערכות בחירות — גיל הפטור נשאר 24.

התפישה הליברלית, החילונית הפופולרית, מחייבת את הורדת גיל הפטור: אם החרדים מתחמקים משירות צבאי — לפחות שישלמו על כך ויישארו כלואים בישיבה עד גיל 24. לא יינתן שחרור לחרדים מחובת השירות הצבאי דקה לפני גיל 24.

אפשר להבין את הטיעון המוסרי העומד מאחורי הדרישה: דרישת השוויון בנטל. שהחרדים יתייגסו לצבא כמו כולם בגיל 18, ואם הם מתעקשים לפטור עצמם מהשירות — אז שישלמו בעוני ובכבילה ללימודים בישיבה עד גיל 24. אחרת, זה הרע מכל העולמות: הם גם לא משרתים בצבא — וגם נהנים מחופש לנהל את חייהם כרצונם.

להתבונן מעבר לנקמה

הטיעון המוסרי הוא זה שיוביל את ליברמן, לפיד ושלח לזעוק חמס נגד ההחלטה המסתמנת של משרד הביטחון — זו שגנץ עדיין מהסס לאשר אותה — של הורדת גיל הפטור ל–22. ההצעה המתוקנת של חוק הגיוס אמורה להיות מוגשת בשבוע הבא. אין ברירה, שעון החול שקצב בג"ץ לעתירה בנושא אוזל והולך, ולהבדיל מראשי האופוזיציה — בקרב הדרגים המקצועיים במשרדי העבודה, האוצר וגם הביטחון שוררת תמימות דעים כי נכון יהיה להוריד את גיל הפטור.

החידוש הוא שגם הדרג המקצועי במשרד הביטחון, שניסח את הצעת החוק המקורית בקדנציה של השר ליברמן ב–2018, שוכנע כי השארת גיל הפטור על 24 היא אבסורד.

המספרים, שהציג המכון הישראלי לדמוקרטיה ב–2018, ממחישים את גודל האבסורד. מתברר כי מספר המתגייסים החרדים לצבא בגילאי 22–24 הוא נמוך מאוד — ב–2017 מספרם היה 417 בלבד. אלא שכדי להשיג עוד 417 מתגייסים, המדינה משאירה 14 אלף אברכים בישיבות לעוד שנתיים — כלומר, אנחנו כולאים 14 אלף בחורי ישיבות, ולא מאפשרים להם לצאת לעבוד, בעבור מספר זעום מתוכם שיבחר בסופו של דבר להתגייס לצבא.

לשכת הגיוס בירושלים בסוף 2019. שינוי היסטורי שאסור להחמיץצילום: אמיל סלמן

"רגש הנקם" החילוני הוא אמנם פקטור חשוב, אבל הגיע הזמן שנתבונן מעבר לנקמה: האינטרס החילוני הוא שהחרדים ישתלבו בחיים האזרחיים בישראל — בראש ובראשונה שהם ילמדו ויעבדו. החרדים כבר מהווים כ–12% מאכלוסיית ישראל, ועל פי תחזיות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בתוך כארבעה עשורים הם יצמחו להיות שליש מהאוכלוסייה. אם הם לא ילמדו ולא יעבדו, הרי כל הדיון על צבא העם, חובת הגיוס, והשוויון בנטל יאבד מתוקפו — לא תישאר כאן מדינה מודרנית ומשגשגת שיהיה ניתן להגן עליה.

בתוך איזון האינטרסים הזה, האינטרס של להוציא את החרדים לעבוד גובר כיום על האינטרס לגייס אותם לצבא. מדינת ישראל תוכל להמשיך להתקיים בלי גיוס החרדים לצבא, אבל היא לא תוכל להתקיים בלי שהם ילמדו ויעבדו. בעת הזו, הצורך הדוחק הוא לשחרר אותם — שיוכלו לעבוד.

רחוק מלהיות אופטימלי

גם כך השארת גיל הפטור על 22 כולאת את החרדים בישיבות לארבע שנים — כלומר, הם ישלמו מחיר על ההשתמטות שלהם. ובכל מקרה, 22 רחוק מלהיות גיל אופטימלי לשילוב בשוק העבודה, במיוחד עבור מי שלא שולבו בלימודי ליבה, שפיגור ההשכלה שלהם כמעט בלתי־ניתן לגישור, ושבגיל 22 רובם כבר נשואים, אם כי עדיין בלי ילדים.

כלומר, גיל 22 הוא המועד האחרון שבו יש לבחורים החרדים סיכוי להצליח להשלים מעט מהפער שפתחו בהיעדר לימודי ליבה במשך 16 שנה — ולהשתלב בשוק העבודה. בגיל 24, כשהם כבר מטופלים בילדים, זה כבר עסק אבוד.

בני ברק. למצולמים אין קשר לנאמרצילום: מגד גוזני

בכלל, גם את הדיון על השוויון בנטל אפשר להרחיב מעבר לגבולות השירות הצבאי. החרדים הם אוכלוסייה ענייה, שהבערות שלה, כמו הצפיפות הנוראה שבה היא חיה, גובה ממנה מחיר עצום בעוני, ובשעת מגפת קורונה — גם בחיי אדם. הם אמנם מנצלים באופן ציני את כוחם הפוליטי, כדי לחסוך לעצמם את השירות הצבאי, אבל קשה לומר שכתוצאה מכך הם נהנים מזכויות יתר ומאפליה ניכרת לטובה. ניתן להניח כי אף חילוני לא יבחר להתחלף עם החיים החרדיים — בטח שלא בימי מגפה שמפילה בהם חללים.

מגפת הקורונה חשפה את המחיר הנורא של אורח החיים החרדי, ואת הצורך הבהול לחולל בו שינוי. בראש ובראשונה, חייבים לפתוח את החברה החרדית לתקשורת חיצונית, לאינטרנט ומחשבים, וליכולת להתפרנס ולהקטין במעט את צפיפות הדיור הקשה שלהם.

זוהי הזדמנות היסטורית לחולל שינוי בחברה החרדית — בגלל ההפנמה החרדית שאורח החיים הנוכחי שלהם הוא בעייתי, וגם מכיוון שיש כיום יותר אמפתיה כלפיהם מצדם של החילונים. חשיבות השוויון בנטל, בעת הזו, איבדה בעליל מחשיבותה ביחס לחשיבות העצומה של הגברת הפתיחות, התקשורת והתעסוקה בחברה החרדית.

חולשתה של ממשלת נתניהו, בגלל חדלונו הניהולי, לא מאפשרת לה לנהל את משבר הקורונה, ואפילו לא לנצל את המשבר כדי לחולל שינויים מבניים נדרשים בחברה הישראלית. אפילו ההצעה הכי פשוטה, כמו העלאת גיל הפרישה לנשים, נדחית על ידי ממשלת השיתוק הנוכחית, וקיים חשש כבד כי ישראל תצא מהמשבר על ברכיה: מוחלשת, עם חובות ענק, עם מספר גבוה של קורבנות — ובלי כל שינוי מבני שיאפשר לה לעלות על מסלול צמיחה מואץ.

זה תלוי רק בגנץ

לפחות, יש שינוי מבני אחד שממשלת נתניהו מסוגלת להצליח לבצע — משום שהוא מקובל על החרדים, ולכן בהכרח יהיה מקובל גם על נתניהו — והוא הורדת גיל הפטור. זהו שינוי היסטורי אחד, שאסור להחמיץ אותו.

כרגע זה תלוי רק בגנץ. אז נכון, האופוזיציה תבקר את גנץ שהוא חלש, ונכנע לאינטרסים של נתניהו ושל החרדים — רק שבמקרה הזה ההפך הוא האמת.

ההחלטה להוריד את גיל הפטור, בהתאם להמלצות של הדרגים המקצועיים, היא דווקא החלטה שדורשת תעוזה. זאת בעליל החלטה שאינה פופולרית, אבל אם גנץ הוא אכן פוליטיקאי ממלכתי, ששם את טובה הממלכה לפני טובתו שלו — זוהי ההחלטה שהוא חייב לקבל.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker