38 מנדטים: מי יצליח לסחוף אותם ולנצח בבחירות? - פוליטי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

38 מנדטים: מי יצליח לסחוף אותם ולנצח בבחירות?

דונלד טראמפ זכה בנשיאות ארה"ב ב-2016 אחרי שניגן על תחושות התסכול והחששות התעסוקתיים של העובדים החלשים בארה"ב ■ מחקר חדש שביצע פרופ' יותם מרגלית מצביע על הכוח האלקטורלי של קבוצת העובדים הלא־משכילים והלא־מאוגדים בישראל

44תגובות
רק 19% מהעובדים הלא-משכילים ולא-מאוגדים זוכים להכשרה מקצועית שתשפר את מעמדם התעסוקתי
אליהו הרשקוביץ

דונלד טראמפ נבחר לנשיאות ארה"ב ב–2016 מכיוון שהוא הצליח לדבר לליבה של קבוצה שאף פוליטיקאי אמריקאי אחר לא השכיל להבחין בה: כורי הפחם, הנהגים, הזבנים, כל אותם חסרי השכלה וחסרי מקצוע שהגלובליזציה איימה על פרנסתם והפערים המתרחבים הותירו אותם הרחק מאחור. אפשר להתווכח אם הפתרונות שהציע טראמפ היו באמת מה שאותה קבוצה זקוקה לו, אבל העובדה היא שטראמפ השתמש היטב בתסכולים ובפחדים של הקבוצה הזאת והצליח לסחוף אותה להעדיף אותו על פני המועמדת הדמוקרטית, הילרי קלינטון.

האם גם בישראל יש קבוצה של "נשארים מאחור" שיכולה להיות משאב אלקטורלי חשוב? לפי עבודת מחקר שביצע פרופ' יותם מרגלית עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה, התשובה לכך חד־משמעית: כן. מדובר ב–1.8 מיליון שכירים, 49% מכוח העבודה בישראל, נטולי תואר אקדמי וחסרי ביטחון תעסוקתי — כלומר שאינם מאוגדים ואינם מוגנים בהסכם קיבוצי. במספרם הם שווים 38 מנדטים, ואם מישהו יצליח לסחוף אותם כפי שעשה טראמפ — הניצחון בבחירות מובטח לו.

עבודת המחקר של מרגלית מרתקת משום שהיא נסמכת על ניתוח נתונים של כחצי מיליון ישראלים, כולם היו בני שש ויותר בשנת 2000. במשך 15 שנה, עד 2015, מרגלית עקב אחר ההשכלה של הנבדקים, מצבם המשפחתי, שכרם, הוותק התעסוקתי שלהם — וב–2015 גם את מאפייני ההצבעה שלהם בבחירות לכנסת.

הניתוח המדוקדק של חצי מיליון ישראלים, כולם נבחרו באופן אקראי על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) העלה כי שוק העבודה בישראל נחלק לארבע קבוצות נבדלות ומובחנות זו מזו: עובדים משכילים ומאוגדים, עובדים משכילים שאינם מאוגדים, עובדים מאוגדים ולא־משכילים, ועובדים לא־משכילים ולא־מאוגדים.

הקבוצה הרביעית, הלא־משכילים והלא־מאוגדים, הם ה"נשארים מאחור". הם לא נהנים מהפרמיה להשכלה שמשלם שוק העבודה, ולא מההגנות של העבודה המאורגנת. המחקר של פרופ' מרגלית מלמד כי הפגיעה הקשה ביותר היא היעדר ההשכלה, אבל היעדר ההגנה של עבודה מאורגנת גם הוא משמעותי. קבוצת הנשארים מאחור מפגרת בנתונים שלה אחרי כל הקבוצות האחרות, לרבות קבוצת העובדים שהם חסרי ההשכלה אך מאוגדים.

סיכוי זעיר להתקדם לקבוצה טובה יותר

כך, רק 77.5% מקבוצת הנשארים מאחור עובדים במשרה מלאה, לעומת 84%–85% בקבוצות האחרות. חציון הוותק שלהם אצל המעסיק האחרון הוא שנתיים בלבד, לעומת ותק של 4–9 שנים בקבוצות האחרות. הם עובדים 10 חודשים בשנה בלבד, לעומת 11 חודשים ויותר בקבוצות האחרות, סימן לחילופי עבודות תכופים והזמן המבוזבז על מציאת עבודה חדשה. הם סובלים מאי־יציבות תעסוקתית — 3.1 מקומות עבודה בחמש שנים, לעומת 2.2–2.5 מקומות עבודה בקרב עובדים מהקבוצות האחרות.

הנשארים מאחור חוששים פחות מכך שמקום העבודה הבא שלהם יהיה גרוע יותר מהנוכחי. זהו חשש המאפיין בעיקר עובדים מאוגדים וחזקים. הסיבה לכך ברורה: האחרונים מבינים שהשכר והתנאים המפליגים שהם זוכים להם לא ילוו אותם למעסיק אחר, בשוק החופשי.

עם זאת, 3.9% מהנשארים מאחור עלולים להיפגע בעת החלפת מקום עבודה ולמצוא את עצמם במשרה שבה הם משתכרים 20% פחות בהשוואה לעבודה הקודמת. זהו שיעור גבוה יותר מכל יתר הקבוצות, שבהן הסיכוי להידרדר לעבודה בשכר נמוך ב–20% הוא 1%–2.7% בלבד.

דפוס הצבעה לא קיצוני

נתוני השכר של הנשארים מאחור תואמים למציאות הזאת: 29% מהם משתכרים פחות משני שלישים מהשכר החציוני, לעומת 5%–18% בקבוצות העובדים האחרות; שכרם הממוצע בסוף 2014 היה 7,300 שקל בחודש בלבד — 4,200 שקל פחות מקבוצת העובדים המאוגדים שאינם משכילים. כלומר, הגנת העבודה המאורגנת העלתה את שכר העובדים ב–58%. פערי השכר בין הנשארים מאחור לעובדים מקבוצות אחרות התרחבו בשנים 2000–2014 — אך ייתכן שהזינוק בשכר הממוצע במשק מאז 2014 שיפר את מצבם מעט.

רק 19% מקבוצת הנשארים מאחור זוכים להכשרה מקצועית מהמעסיק, לעומת 42%–67% בקבוצות האחרות. כלומר, דווקא חסרי ההשכלה מקבלים פחות הזדמנויות לשדרוג מקצועי שיאפשר להם לסגור את הפער. מובן שבקבוצה זו קיים השיעור הנמוך ביותר של מקבלי הטבות שכר (החזקת רכב, סלולר, קרן השתלמות וימי חופשה).

ה"הישארות מאחור" מתבטאת באופן המובהק ביותר בהיעדר מוביליות (ניידות חברתית): עובדים המשתייכים לקבוצה זו הם בעלי הסיכוי הנמוך ביותר לפרוץ ממנה ולהתקדם. לפי המחקר, 85% ממי שההשתייכו לקבוצה הזו בשנת 2002 נשארו בה גם בשנת 2012. רק 8% מהעובדים בקבוצה הצליחו לשדרג עצמם באמצעות רכישת השכלה במהלך העשור שחלף.

מעניינת במיוחד היא המוביליות בקרב קבוצת העובדים המאוגדים שאינם משכילים — רק 48% מהם נותרו באותה קבוצת שיוך אחרי עשור, ו–37% מהם הידרדרו לקבוצה שמתחתיהם, הלא־מאוגדים שאינם משכילים. כלומר, הסיכון של עובדים מאוגדים חסרי השכלה לאבד את ההגנה התעסוקתית של העבודה המאורגנת הוא גבוה, ככל הנראה בשל מהלכי קיצוצים והתייעלות גדולים שבוצעו במגזר הציבורי במשך השנים.

קבוצה לא קיצונית שאיש לא ניסה עדיין

האם יש בישראל כיום פוליטיקאי נבון שיעשה את המהלך של טראמפ ויסחוף אחריו את קבוצת הנשארים מאחור, על עשרות המנדטים שהיא מייצגת? פרופ' מרגלית משוכנע שהתשובה לכך חיובית ומצביע על פערי השכר הגדלים בין הקבוצה הזו לבין הקבוצות האחרות, כמו גם על חוסר הסיכוי שלה להיחלץ ממצבה.

אלה הם בדיוק התסכולים והחששות שהניעו מיליוני אמריקאים מוחלשים לנטוש את תמיכתם המסורתית במפלגה הדמוקרטית — ולהצביע לדונלד טראמפ. אמנם מצבם של העובדים המוחלשים בישראל הוא טוב יחסית — ישראל נמצאת בתעסוקת שיא, גם באוכלוסיות המוחלשות, ובחמש השנים האחרונות נרשם גידול בשכר של החמישון התחתון של באוכלוסייה — אך גם ההצלחה של טראמפ בקרב העובדים המוחלשים באה דווקא אחרי שכלכלת ארה"ב כבר נחלצה מהמשבר הכלכלי. כלומר, די בקיומם של פערים חברתיים גדולים (ישראל וארה"ב דומות בכך) ובהיעדר יכולת לצמצם את הפערים, כדי ליצור את התסכול שיניע הצבעה על רקע חברתי־כלכלי.

מאפייני ההצבעה של הנשארים מאחור בבחירות 2015 מראים ייצוג גבוה לערבים ולדתיים־חרדים: שליש מהקולות הופנו לרשימה המשותפת ולמפלגות החרדיות (ש"ס ויהדות התורה); 25% הצביעו לליכוד, 16% הצביעו ליש עתיד, 12% למחנה הציוני ו–6% לכחלון. מרצ קיבלה אצלם 4.7% מהקולות (יותר מאשר בקרב העובדים המאוגדים שאינם משכילים), והבית היהודי קיבלו 1.6% בלבד.

כלומר, בניכוי החרדים והערבים, מדובר בקבוצה הטרוגנית, לא קיצונית, שאיש עוד לא ניסה לכבוש אותה באמצעות מסרים חברתיים, במקום המסרים הביטחוניים־מדיניים השגורים אצלנו. לקראת הבחירות הקרובות נראה כי מפלגת העבודה־גשר, בהנהגת היו"ר עמיר פרץ, תהיה הראשונה לנסות לפעול בזירה הזאת. האם היא תצליח?

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#