20 שנה? קטן עליהם. ראשי הערים שלא מוכנים להתפנות

הם בתפקיד כבר עשרות שנים ברציפות, שולטים בעיר ביד רמה - ולא מוכנים לפנות את הבמה למתמודדים חדשים. ראשי הערים שמסרבים לוותר על הכיסא ■ כתבה שלישית בסדרה

שוקי שדה
שוקי שדה
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

אפשר לומר שזאת תופעה. ראש רשות מקומית נבחר לתפקידו, מנהל אותה בצורה טובה יותר או פחות, ואם לא מתרחש דבר בלתי־צפוי — הוא נשאר שם: הבוחרים, מאדישות או פשוט בשל שביעות רצון, ימשיכו להצביע עבור האדם שאוחז בהגה. הוא מצדו, אחרי זמן רב כל כך בתפקיד, מתאהב בתפקיד ומחליט להישאר.

"ראש עיר הוא אולי התפקיד הכי מדליק בפוליטיקה הישראלית", אומר שר הפנים לשעבר אופיר פז־פינס, ומי שעומד בראש המכון לחקר השלטון המקומי באוניברסיטת תל אביב. "החוק ובתי המשפט נתנו לראשי הרשויות סמכויות רבות במודע, בגלל משבר משילות קשה בשלטון המקומי בשנות ה–70 — תקופה שבה התחלפו ראשי ערים באופן תכוף והיה אפשר להדיח אותם בקלות. כיום התמונה שונה מקצה לקצה. הגדילו את הכוח של ראשי הערים על חשבון חברי מועצת העיר. זה סוג של דיקטטורה מודרנית. נכון שיש שחקנים שמבקרים את ראש העיר — מבקר המדינה, משרד הפנים, הכנסת — אבל עדיין במסגרת החוק הוא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker